ליקוטי תורה פרשת פקודי ד''ה ''אלה פקודי המשכן''
- תגיות: מקדש , שממית בידים תתפש , מצוות עשה ומצוות לא תעשה , רמח איברין דמלכא , תלמוד ומעשה
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
הקושיות:
אות א:
רבינו הזקן פותח את המאמר בסדרת שאלות: מדוע נאמר בתורה (ריש פרשתינו) כפל לשון "פקודי המשכן" "משכן העדות"; מהי האריכות "אשר פקד על פי משה" ואינו אומר בקיצור "אשר פקד משה"; מדוע מזכיר כאן את משא המשכן ע"י הלווים, ובמשא זה גופא מזכיר רק את איתמר ולא את אלעזר.
בכדי לבאר זאת, מתחיל רבינו לבאר את עניין המשכן ומקדש בעבודת האדם.
"ושכנתי בתוכם"
בנוגע למשכן ומקדש נאמר (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ולכאורה הרי הקב"ה ממלא את כל המציאות כולה (וכדכתיב (ירמיה כג, כד): "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא"), ומה הרבותא שהקב"ה נמצא במשכן ומקדש?
והעניין הוא, שאמנם הקב"ה נמצא בכל מקום, אבל מציאות זו אינה בגילוי, ובמשכן ומקדש הי' נרגש אלוקות באופן גלוי.
והסיבה שהקב"ה מתגלה דווקא במשכן ובמקדש הגשמי, היא מכיוון ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (תניא פל"ו) - והיינו בעוה"ז שהוא 'תחתון' ביותר (מצד מעלתו, שעולם שיש בו גילוי אלוקות רב, נקרא 'עליון', ועולם שיש בו הסתר נקרא 'תחתון', ובעוה"ז מציאות האלוקות היא בהסתר הכי גדול, ועד שהנברא מרגיש עצמו למציאות עצמאית, ואינו חש שמציאותו היא החיות האלוקית), ובעוה"ז קיימת מציאות ה'סטרא אחרא', וע"י העבודה ד'אתכפיא' ו'אתהפכא' (=כפיית הרע, והפיכת הרע לטוב) נעשה תענוג למעלה, וכמאמר (ראה זהר ח"ב קכח, ב): "כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא על כולא".
זו הסיבה שהמלאכים לא זכו שהתורה תינתן להם, וכפי שמשה רבינו ענה להם (שבת פט, א): "כלום יצה"ר יש ביניכם" - שעניין התורה שייך רק כאן בעולם, שיש יצה"ר, והתענוג של הקב"ה הוא כשמהפכים את החושך של העולם - לאור.
עבודה זו של 'אתכפיא' ו'אתהפכא' נעשית בעיקר ע"י תורה ומצוות, שאותם מקיימים ע"י שלושת לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה. זו ההסבר לדברי הנביא ירמיה (ז, ד): "היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי' המה" שמזכיר ג"פ "היכל הוי'" - שע"י העבודה בתומ"צ בשלושת לבושי הנפש, נעשה ג' דרגות במקדש שעליו נאמר "ושכנתי בתוכם".
מצוות עשה ומצוות לא־תעשה
אות ב:
וכאן שואל רבינו הזקן שאלה: מדוע הקב"ה עושה (כביכול) 'עסק' כה גדול מהסט"א, עד כדי כך שע"י שמכניעים אותו "אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא על כולא", הרי לגבי רוממות הקב"ה אין הסט"א נחשב כלל (רבינו הזקן מביא על כך את הפסוק (משלי ל, כח): "שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך" - שהשממית (=עכביש) היא בריה כה קלה ושפלה, עד שהיא יכולה לטפס על הקיר באמצעות ידיה (היינו שאין לה 'משקל'), ובכ"ז היא נמצאת בארמון המלך, ואף אחד אינו חושב לגרשה משם - מכיוון שלא מתייחסים כלל למציאותה)?
בכדי לבאר זאת, מקדים רבינו ומבאר את החילוק שיש בין ההמשכה הנעשית ע"י קיום מצוות עשה להמשכה הנעשית ע"י קיום מצוות לא־תעשה:
ידועים דברי הזהר (בהקדמה לתיקוני זהר) על הפסוק (שמות ג, טו): "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור" ש"שמי" ביחד עם י-ה (חלקו הראשון של שם הוי') עולה בגימטריא שס"ה, והיינו שס"ה לא־תעשה, ו"זכרי" יחד עם ו-ה (חלקו השני של שם הוי') עולה בגימטריא רמ"ח, והיינו רמ"ח מצוות עשה.
ידוע ש־י-ה הוא נעלה יותר מ־ו-ה. וכפי שרבינו הזקן מביא על כך כו"כ ראיות, והרב הוסיף עוד בזה, ש־י-ה הם חכמה ובינה ('מוחין'), ו־ו-ה הם 'מידות' (כמבואר באגרת התשובה פ"ד), ו'מוחין' נעלה מ'מידות', כמובן מזה שהעולם שייך רק ל'מידות' ("עולם חסד ייבנה" (תהלים פט, ג), ולכן נברא בששה ימים כנגד שש המידות העליונות), והתורה ש"קדמה אלפיים שנה לעולם" (ב"ר ח, ב) שייכת למוחין, כמאמר (זהר ח"ב סב, א): "אורייתא מחכמה נפקת" (ולכן קדמה אלפיים שנה, שבוודאי אינם אלפיים שנה בזמן, שהרי קודם בריאת העולם לא הי' עניין הזמן, אלא מדובר על קדימת המעלה של חכמה ובינה שאודותם נאמר הלשון 'אלף' - "אאלפך חכמה אאלפך בינה" (ראה סידור עם דא"ח שער הפורים) והם קודמים לעולם השייך ל'מידות'.
וכמו"כ "שמי" הוא נעלה מ"זכרי" וכפי שהגמרא בפסחים (נ, א) אומרת על פסוק זה: "לא כשאני נכתב אני נקרא" שבכתיבת השם ("שמי") כותבים הוי'; אבל בהזכרה ("זכרי") אומרים שם אדנות, ונמצא שמצוות לא־תעשה הקשורות עם י-ה ועם "שמי" הינם נעלים הרבה יותר ממצוות עשה הקשורים עם ו-ה ועם "זכרי".
וע"ז אומר רבינו הזקן "וזה ייפלא" - שלכאורה, מתאים היה שיהיה להיפך, שהרי רמ"ח מצוות עשה נקראים 'איברין דמלכא' (בסמוך נבאר זאת), ובמצוות לא־תעשה אין שום מעשה, רק שיושב ואינו עובר עבירה, וא"כ לכאורה מצוות עשה נעלים הרבה יותר ממצוות לא־תעשה?
איברין דמלכא
ומבאר רבינו הזקן, שהיא הנותנת, שאמנם מצוות עשה נקראים 'איברין דמלכא', והיינו שכמו שבאדם חיות הנפש נמשכת ע"י האיברים (לדוגמא: כח הראיה שבנפש נמשך ומתגלה ע"י איבר העין), כך גם למעלה החיות האלוקית נמשכת ע"י קיום מצוות עשה, שע"י לימוד התורה נמשך עניין המוחין, וע"י קיום מצוות צדקה וגמ"ח נמשך מידת החסד וע"י קיום דיני התורה נמשכת מידת הגבורה וכיו"ב.
רבינו הזקן מסביר זאת בעומק יותר, שכפי שאנו רואים באדם שחיות הנפש לכשעצמה אינה מחולקת לכוחות פרטיים (כמו כח הראיה וכח ההילוך וכדומה) אך ע"י האיברים נמשך חיות מהנפש לכוחות הפרטיים, ועד שכוחות אלו הם מתאחדים עם הנפש, שהרי הנפש מדברת, והנפש משכלת וכו' (ורק בגלל שהנפש מתאחדת אתם יכול להיות חיות לאותם כוחות פרטיים), כך גם למעלה "איהו וחיוהי חד" "איהו וגרמוהי חד" (הקדמת תיקוני זהר), שהקב"ה שהוא אחדות פשוטה 'מתאחד' עם ספירות החכמה והחסד וכל שאר הספירות שהם כוחות פרטיים, אך כמו שבאדם למטה זקוקים ל'אבר' שימשיך את אותו כוח פרטי מהנפש, כך למעלה בשביל להמשיך מעצמותו של הקב"ה האינסופית שיומשך בכוח פרטי זקוקים ל'אבר', וזה נעשה ע"י המצוות 'איברין דמלכא', שכאמור ע"י תורה נמשך במוחין (חכמה ובינה), וע"י צדקה נמשך במידת החסד, וכיו"ב.
רבינו הזקן מוסיף, שכמו שמצינו באדם שיש חלוקה בין איברים פנימיים לאיברים חיצונים, ועד כדי ש"רוב איברים הפנימיים נקובתם במשהו" שבאיברים הפנימיים כמו מוח ולב גם נגיעה קטנה עלולה לפגוע בהם מחמת עדינותם, כך גם למעלה התורה שייכת לאיברים הפנימיים, שהתורה שייכת למוח שבראש ("אורייתא מחכמה נפקת") שמשם נמשך כללות החיות לכל אברי האדם, ושאר המצוות הם שייכים לאברים החיצוניים יותר כמו מצוות הצדקה השייכת ל"דרועא ימינא" (הקדמת תיקוני זהר שם).
הרב הוסיף, שזו הסיבה למה שאומרים חז"ל (קידושין מ, ב): "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" שבפשוטו אינו מובן, שבשלמא ההלכות הנוגעים למעשה הם מביאים לידי מעשה, אבל כיצד ניתן לומר על כל חלקי התורה שמביאה לידי מעשה, אבל עפ"י המבואר כאן שהתורה עניינה המוח שבראש מובן, שמהמוח נמשך כללות החיות לכל האברים, ולכן התורה היא מביאה לידי מעשה המצוות.
"ישת חשך סתרו"
אות ג:
כל האמור הוא בנוגע למצוות עשה הנקראים 'איברין דמלכא'. אך מצוות לא־תעשה הם ממשיכים מבחינת י-ה הנקרא 'עלמא דאתכסיא'. וכפי שידוע בפירוש הפסוק "הנסתרות להוי' א-להינו והנגלות לנו ולבנינו" ש־ו-ה הם נגלות, "וה-נגלות" אך י-ה הם "נסתרות".
והביאור ש־י-ה קשורים עם חכמה ובינה, שעל החכמה נאמר (איוב כח, יב): "והחכמה מאין תימצא" - שהחכמה מקורה מדרגת ה'אין' שאינו מושג, ולכן גם היא שייכת ל'אין' (הרב הוסיף, שגם הבינה הנמשכת מהחכמה, היא 'גילוי לעצמו' וכפי שאדם מתבונן בשכלו בעצמו שאין מזה שום גילוי לזולתו, והגילוי לזולתו הוא רק ע"י המידות והדיבור (ו-ה) - שזה מרומז בצורת אות וא"ו המורה על המשכה מלמעלה למטה כמבואר באגרת התשובה פ"ד).
והיינו שהחכמה מקבלת מהכתר הנקרא 'אין' שאינו מושג, ועליו נאמר (תהלים יח, יב): "ישת חשך סתרו", שלא שייך בזה השגה, כי אם 'השגת השלילה', שניתן רק לשלול שחכמה זו אינה כחכמה שלנו, וכפי שרבינו הזקן מבאר שמהחכמה שלנו לא נבראו העולמות, משא"כ מהחכמה דלמעלה... (רבינו הזקן מוסיף שגם בזה שייך ריבוי דרגות, שאנו שוללים את הקב"ה מחכמה שלנו, ומלאכים שוללים אותו גם מחכמה שלהם וכו').
ולכן זהו שורש המצוות לא־תעשה, שגם עניינם הוא שלילה, לא לאכול חלב ושלא לאכול דם, והיינו שבחי' זו ד"ישת חושך סתרו" א"א להמשיך למטה כמו במצוות עשה הממשיכים האור למטה, שזה שייך רק בחי' האור ד־ו-ה שהוא אור השייך להשגה וע"כ המצווות הנקראים 'איברין דמלכא' ממשיכים אותו, אבל בחי' "ישת חושך סתרו" אינה שייכת כלל להשגה, ורק צריך שלא לעשות לה 'מנגדים' שהם כל האיסורים שבתורה שהם מנגדים לביטול לאלוקות (והחכמה שורה רק ע"י הביטול - ראה תניא פל"ה בהג"ה).
(בסוף השיעור הרב הוסיף עניין נפלא מהצ"צ בביאור מאחז"ל (ברכות ג, א): "בשעה שישראל עונין יהא שמיה רבא מברך הקב"ה מנענע בראשו").
נכתב על ידי שמואל אלבום