ד"ה להבין עניין ספירת העומר התשח"י - חלק ב

בס"ד. ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה’תשח"י
(הנחה בלתי מוגה)

להבין1 ענין ספירת העומר, שהוא ממוצע בין יציאת מצרים בחג הפסח למתן תורה בחג השבועות, כמ"ש2 וספרתם לכם ממחרת השבת (ממחרת הפסח3) גו’ חמישים יום גו’, ויום החמישים הוא חג השבועות, והממוצע ביניהם הו"ע ספירת העומר. והענין בזה, דהנה בספה"ע נאמרו ב’ ענינים. ענין הא’ הוא מ"ש2 שבע שבתות תמימות תהיינה, שצריכים להיות תמימות, וענין הב’ הוא מ"ש4 שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה, ואיתא בראשונים5 א"ת בקמה אלא בקומה, דקאי על הציור קומה כו’, והיינו, שצריך להניף חרמש כדי להחרים ולהכרית את כל הענינים (הלא טובים) שבכל הציור קומה6. וענין זה צריך להיות בין יצי"מ למ"ת. דהנה, ההפרש בין יצי"מ ומ"ת הוא, שביצי"מ היו כל הגילויים בדרך אתערותא דלעילא, מלמעלה למטה, שהרי ביצי"מ נאמר7 ואת ערום וערי’, שלא הי’ אצלם ענין העבודה כלל, וכל מעלתם היתה רק ענין האמונה, שהוא בבחי’ קטנות, ואין זה בערך לעורר ולהמשיך את ההמשכות שנמשכו ביצי"מ, אלא כל ההמשכות היו אז בדרך מלמעלמ"ט, שלא מצד עבודתם כלל. וזהו ג"כ משנ"ת במ"א8 בדברי המדרש9 לא זז מחבבה עד שקראה בתי אחותי אמי, שבחי’ אמי הוא בחג הסוכות (ובכללות יותר בכל חודש תשרי), ובחי’ אחותי הוא בחג השבועות, ובחי’ בתי הוא בחג הפסח, והיינו, שבחגה"פ ישראל הם בבחי’ בת, בחי’ מקבל, לפי שכל ההמשכות היו בדרך אתעדל"ע מצ"ע. אמנם תכלית הכוונה היא שכל ההמשכות יומשכו ע"י עבודה דוקא, וענין זה נתחדש במ"ת, שממשיכים את כל ההמשכות ע"י העבודה דקיום התומ"צ דוקא. וההכנה למ"ת היא ע"י ספה"ע, שלכן צ"ל בספה"ע מעין הענינים שבמ"ת, שהו"ע העבודה בדרך מלמטלמ"ע, ועז"נ וספרתם לכם, מען דאַרף אָנהויבן עפעס אַליין טאָן, והעבודה היא מהחל חרמש בקמה, בקומה, בכל הציור קומה. ובפרטיות יותר הרי זה כמ"ש בפ’ בחוקותי10 (שקורין ע"פ תקנת הגאונים קודם חג השבועות11) ואולך אתכם קוממיות, ב’ קומות12, הקומה דנה"א והקומה דנה"ב, והיינו13, שמברר את כל הציור קומה דנה"ב, וע"י הבירור דנה"ב נעשה תוספת כח אור וחיות גם בנה"א, וכיון שההוספה בנה"א באה ע"י עבודתו בנה"ב, לכן הנה גם הקומה דנה"א הו"ע שבא מצד עבודתו, היינו, שגם זה הוא בבחינת מעשה ידיו להתפאר14. וענין זה הוא הכנה לקבלת התורה, שהרי התורה ענינה לעשות שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה15, שמזה נמשך גם למטה השלום בין נה"א ונה"ב16, ולכן צריכה להיות העבודה דספה"ע בב’ הקומות דנה"א ונה"ב, ועי"ז זוכים במ"ת לב’ הקומות באופן ששניהם באים ע"י עבודתו. וזהו כללות ענין ספה"ע שהוא ממוצע בין יצי"מ ומ"ת, שאותם הענינים שהיו ביצי"מ בדרך אתעדל"ע, הנה בספה"ע נעשית בהם העבודה בדרך עבודה מלמטלמ"ע, שעי"ז נמשכים אח"כ אותם הענינים במ"ת. וכללות העבודה דספה"ע היא מהחל חרמש בקמה, שהו"ע הבירור בכל הציור קומה, ובב’ הקומות, והעבודה היא בבירור המדות, שזהו שבעה שבועות תספר לך, שבעה שבועות הם כנגד שבעת המדות, וכיון שכל מדה כלולה מכל ז’ המדות, לכן צ"ל ספה"ע מ"ט יום, בכל פרטי המדות כפי שכלולים זמ"ז.

ב) וביאור הענין איך שכל מדה ומדה כלולה מז’17, הנה, מדת החסד הו"ע האהבה, כמ"ש18 אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. ומדת החסד כלולה מכל המדות, שיש חסד שבחסד גבורה שבחסד וכו’. חסד שבחסד היינו שהאהבה לא תהי’ רק כפי שהיא הטבע שהיא בהעלם, אלא כפי שבאה בגילוי ובתוקף, וכמו באיש החסד כאשר מדת החסד באה בגילוי להטיב לזולתו. וכמו כן באהבת האב להבן, שהיא אהבה טבעית, אהבה עצמית, הנה ענין חסד שבחסד הוא שאהבתו לבנו באה בגילוי ובתוקף. וענין גבורה שבחסד הוא שהחסד עצמו בא בהתלבשות בענין של גבורה. והיינו, שאין הכוונה לענין התכללות הגבורה בחסד, שספירת הגבורה כפי שהיא מדה בפני עצמה היא כלולה בהחסד, אלא הכוונה היא להגבורה שהיא מעצמות מדת החסד, היינו, שמצד מדת החסד והאהבה נעשית אצלו פעולה שבגילוי היא ענין של גבורה, שגבורה זו היא מעצמות מדת החסד. וכמו מי ששונא את אויבי האהוב, ששנאה זו באה מצד מדת האהבה עצמה, שכל כך גדלה אהבתו להאהוב, שמצד זה הוא שונא את אויביו. וכמו"כ באהבת האב לבנו שאוהבו שוחרו מוסר19, הרי גבורה זו היא מצד החסד, ולכן ככל שתגדל אהבתו יגדל ג"כ ענין הגבורה, לפי שאין זה מכלל מדת הגבורה, אלא מכלל מדת החסד כפי שבאה בענין של גבורה. וענין תפארת שבחסד היינו שהחסד בא באופן של תפארת, תפארת לעושי’ ותפארת לו מן האדם20, וכמבואר במ"א הדוגמא לזה, שלפעמים החסד הוא באופן שמטיב לכל, גם לרשעים, ללא הבחנה כלל, שאז אין זה תפארת לו מן האדם, ובמילא אין זה תפארת לעושי’, ורק כאשר החסד הוא בהבחנה, הרי זה תפארת לו מן האדם, ובמילא גם תפארת לעושי’. וענין נצח שבחסד היינו שמצד גודל אהבתו לדבר האהוב הרי הוא מתעורר במדת הנצח להתגבר על כל המניעות ועיכובים המפסיקים בינו להאהוב, לנצח אותם, ולהתקרב אל האהוב או הדבר האהוב עליו. ואין הכוונה כאן למדת הנצח כפי שהיא מצד עצמה, ללא התגלות אור האהבה, והיינו, שגם לאחרי שנסתלק ממנו הרגש האהבה שבלב ונשאר רושם בעלמא, הנה מצד זה עומד בתוקף ועקשנות נגד כל מונע ומעכב לנצחו, שאז מדת הנצח היא מכלל בדי ערבות (כידוע21 שנצח והוד נקראים בדי ערבות), שאין בהם טעם וריח22, לפי שאין כאן ענין ההרגש, אלא רק ענין של פועל בלבד. אמנם הכוונה כאן היא לענין הנצח שבחסד, שהוא מכלל מדת החסד ממש, שהחסד עצמו בא בענין של נצח, שמצד גודל אהבתו הרי הוא עומד בנצחון כו’, ולכן ככל שהאהבה היא גדולה יותר, כך תגדל גם העמידה בנצחון. וענין הוד שבחסד הוא כמ"ש בפרדס23 שנקרא הוד בהיותו מתלבש במדת הגבורה להשפיל אויביו ולנצח מלחמות ולהציל אוהבי עליון, אלא שאין זה מדת ההוד עצמה, כי אם כמשנת"ל בענין הגבורה שבחסד, שהיא ממדת האהבה עצמה, שמצד אהבתו הרי הוא שונא לאויבי אוהבו, וכמו"כ הוא בהוד שבחסד, שהמלחמה כו’ באה מצד מדת האהבה, וההפרש בין גבורה שבחסד להוד שבחסד הוא, שהגבורה היא שנאה בלב בלבד, וההוד הוא גם מלחמה בפועל. וענין יסוד שבחסד היינו שמצד אהבתו הרי הוא מתקשר עם האהוב, וכל שתגדל אהבתו כך תגדל גם ההתקשרות. וענין מלכות שבחסד היינו שמצד אהבתו הרי הוא מדבר דברי אהבה, או שמדבר גם דברים אחרים בכדי להיות ביחד עם האהוב, וכמ"ש הה"מ24 ע"פ25 ויבואו אלימה, שלפעמים אפילו דיבורים אחרים מדברים עמו מחמת האהבה, כמו גבי שאול שדיברו עמו הבנות בענינים אחרים מצד יפיו כו’26.

ג) והנה פרטי המדות הנ"ל ישנם גם בנפש האלקית. דהנה, מדת החסד דנה"א היא האהבה לאלקות, ומדה זו כלולה מכל המדות. חסד שבחסד היינו שהאהבה לאלקות היא בהתגלות בנפשו. ובעומק ובפנימיות יותר הרי זה כמשנת"ל שבחסד שבחסד האהבה אינה כפי שהיא מצד הטבע, אלא בתוקף, וכמו"כ בנה"א, שענין חסד שבחסד הוא שאהבתו להוי’ היא בתוקף, והיינו, שהאהבה היא לא רק בכל לבבך27, אלא גם בכל נפשך27. דהנה28, האהבה היא כמו כל המדות שמקומם בלב, שהלב אוהב, אבל יכול להיות שלא כל הלב ממולא מהאהבה, אלא נשאר בו מקום גם לאהבות זרות. וענין בכל לבבך הוא שלא זו בלבד שנרגשת האהבה בלבו, כי אם, שכל הלב הוא ממולא מהאהבה, עד שאינו שייך לאהוב דבר זולתו כלל. אמנם, האהבה דבכל לבבך היא בלב בלבד, ולא בשאר אברי הגוף. ולמעלה מזה היא האהבה דבכל נפשך, שהאהבה היא גדולה כל כך שלא זו בלבד שהיא ממלאת את כל הלב, אלא עוד זאת, שהיא מתפשטת גם לשאר אברי הגוף, וכמו רץ לדבר מצוה29, שזהו מצד התפשטות האהבה עד כח ההילוך שברגל שהוא באבר היותר תחתון, שמצד זה הרי הוא (לא רק הולך לדבר מצוה, אלא) רץ דוקא, שזהו"ע שבאין ערוך כלל. ויש אהבה גדולה יותר, שכל כך גדלה אהבתו עד שמתבטל ממציאותו (ער פאַרלירט זיך) לגמרי מצד גודל אהבתו, וכמו שמצד גודל אהבתו לתורה שוכח שהוא רעב וצמא ושאר צרכי גופו, והיינו לפי שנתבטל ממציאותו מצד גודל האהבה. וענין גבורה שבחסד היינו שהאהבה באה בענין של גבורה. וכמשנת"ל שאין זה שמדת הגבורה כפי שהיא מדה בפ"ע כלולה בחסד, כי אם שגם הגבורה היא מכלל החסד, וכמו השנאה לאויבי הוי’, כמ"ש30 תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, ולכן ככל שתגדל אהבתו להוי’ כך תגדל שנאתו לאויבי הוי’. ותפארת שבחסד היינו שהאהבה היא באופן של יופי, שמיפה ומפארת אותו, תפארת לעושי’ ותפארת לו מן האדם. ונצח שבחסד היינו שמצד אהבתו להוי’ הרי הוא עומד נגד כל המניעות ועכובים המרחקים אותו מאלקות, ומתגבר עליהם ומנצחם, כדי שיוכל לקרב את האלקות אליו או להתקרב לאלקות. והוד שבחסד היינו שמצד אהבתו להוי’ עומד הוא בהתנועה דהוד, להשפיל אויביו ולכבוש מלחמות ולהציל אוהבי עליון. וענין יסוד שבחסד היינו שמצד אהבתו להוי’ הרי הוא מתקשר באלקות, וכאשר מתקשר באלקות אזי אינו שייך להתקשר בענינים אחרים, וכמאמר הידוע31 אַז מ’איז צוגעבונדן אויבן פאַלט מען ניט אונטן. וענין מלכות שבחסד היינו שמצד אהבתו להוי’ הרי הוא מדבר דברי אהבה, בהדר גאונו כו’, או גם ענינים אחרים, וכמו דיבורי התומ"צ כו’. וכשם שנתבאר במדת החסד איך שהיא כלולה מכולם, כן הוא גם במדת הגבורה ויראה, וגם בשאר המדות, שכל אחת מהן כלולה מכל ז’ המדות.
והנה כשם שנתבאר ענין התכללות המדות בנה"א, כן הוא ג"כ בנה"ב, והיינו, שמדת החסד שבנה"ב, שהיא האהבה לעניני העולם, היא כלולה גם מכל המדות, חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו’. וכמו"כ הוא בשאר המדות דנה"ב, שכל אחת מהם כלולה מכולם. והענין בזה, דלכאורה הי’ מקום לומר, דבשלמא בנה"א, כיון ששרשה מעולם התיקון, שהוא באופן של התכללות, לכן המדות דנה"א כלולים זמ"ז, אבל נה"ב, שכשמה כן היא, שנקראת בשם בהמה, ששרשה מעולם התהו, שהוא באופן של פירוד, א"כ אין בה ענין התכללות המדות. אך הענין הוא, כידוע32 שיש דעה שגם בתהו הי’ ענין ההתכללות, אלא שההתכללות היתה רק מיו"ד ולא יותר, והיינו, שבתיקון ההתכללות היא מיו"ד ויו"ד מיו"ד כו’, שאז נקרא בשם פרצוף, אבל בתהו ההתכללות היא רק מיו"ד ולא יותר, שאז נקרא בשם ספירה. וכיון שגם בתהו יש התכללות מיו"ד, לכן גם בנה"ב ששרשה מתהו הנה כל מדה כלולה מכל המדות.
וזהו ענין ספה"ע שהיא העבודה בהציור קומה דנה"ב ובהציור קומה דנה"א, שהרי כל נפש היא בציור קומה, כיון שכל מדה כלולה מכל המדות, ולכן צריכה להיות עבודת הבירור בכללות הקומה דנה"ב, והיינו עי"ז שנה"א מתלבשת בנה"ב לבררה לזככה ולהעלותה ולייחדה עם הנה"א, ועי"ז נעשה תוספת אור גם בכללות הקומה דנה"א כנ"ל.

ד) והנה נת"ל שאותם הענינים שהיו ביצי"מ בדרך אתעדל"ע, צ"ל בהם העבודה בספה"ע מלמטלמ"ע, ואח"כ נמשכים אותם הענינים במ"ת. וכיון שהעבודה דספה"ע היא בב’ הקומות דנה"א ונה"ב, שהם בבחי’ משפיע ומקבל, לכן הנתינת כח על זה היא מיצי"מ, שיש בו ג"כ ענין משפיע ומקבל. והיינו, דעם היות שכללות הגילויים דיצי"מ הם בדרך אתעדל"ע, מלמעלמ"ט, מ"מ יש בזה גופא ב’ החלוקות דמשפיע ומקבל, שהם ב’ הענינים דיצי"מ וקרי"ס.
והענין בזה33, דהנה ביצי"מ כתיב34 אצבע אלקים, שהוא בחי’ מלכות, והיינו, שביצי"מ הי’ עיקר הגילוי מבחי’ מלכות, כמאמר35 נגלה עליהם מלך מלכי המלכים, שזהו גילוי בחי’ מלכות דא"ס. ועם היות שהי’ גם הגילוי דבחי’ (מלך מלכי המלכים) הקב"ה, בחי’ ז"א, מ"מ, הנה עיקר הגילוי הי’ מבחי’ מלכות, וכמאמר36 ובמורא גדול זה גילוי שכינה, דשכינה היא בחי’ המלכות. ומ"ש ובמורא גדול, היינו לפי שהי’ גילוי בחי’ המלכות כפי שהיא בגדלות, בחי’ מלכות דא"ס. אמנם בקרי"ס כתיב37 היד הגדולה (לא רק אצבע, אלא כל היד), שהוא גילוי בחי’ ז"א. ועם היות שהי’ גם התגלות המלכות, כמ"ש38 בקע ים, בחי’ המלכות, מ"מ, עיקר הגילוי הי’ מבחי’ ז"א. והיינו, שבשניהם (ביצי"מ ובקי"ס) הי’ הגילוי מבחי’ ז"א ומבחי’ מלכות, והו"ע יחוד זו"ן, אך מ"מ יש הפרש ביניהם, שביצי"מ הי’ העיקר מבחי’ מלכות, ובקרי"ס הי’ העיקר מבחי’ ז"א. והרי ז"א ומלכות הם משפיע ומקבל. אמנם, כל זה הי’ בדרך גילוי מלמעלה למטה, ואח"כ נסתלקו הענינים כו’, בכדי שימשיכו אותם על ידי עבודה. וזהו הטעם שאין גומרין את ההלל אחרי הימים הראשונים דפסח, לפי שהענינים מתמעטים ומסתלקים כו’, בכדי שימשיכו אותם על ידי עבודה39. וזהו ענין ספה"ע, שאז העבודה היא מלמטה למעלה, ועז"נ וספרתם לכם, ופירש רבינו וספרתם מלשון הארה40, והיינו להאיר בב’ הקומות דנה"א ונה"ב, שהם משפיע ומקבל (כנ"ל). וזהו ג"כ מ"ש וספרתם לכם ממחרת השבת, דקאי על מחרת הפסח, כי, הכח על העבודה דספה"ע בענין משפיע ומקבל, הוא מצד זה שבחגה"פ האירו הענינים דמשפיע ומקבל בדרך מלמעלמ"ט, שעי"ז ניתן הכח להמשיכם ע"י עבודה.
והנה עם היות שהעבודה דספה"ע היא בדרך מלמטלמ"ע, מ"מ, גם אז ישנה ההמשכה לא רק בבחי’ המלכות כמו שהיא בקטנות, אלא גם כמו שהיא בגדלות, היינו, כפי שהמלכות היא מצד המוחין, ועד כפי שהיא בשרשה לפני הצמצום, ולמעלה יותר. וכמו"כ גם בבחי’ ז"א, שההמשכה היא לא רק בז"א כמו שהוא בקטנות, אלא גם כמו שהוא בגדלות, והיינו כפי שהז"א הוא מצד המוחין, ולמעלה יותר כפי שהוא מצד שרשו כו’. וזהו מ"ש שבע שבתות תמימות תהיינה, דענין התמימות הוא ע"ד מ"ש בגמרא41 ע"פ42 שנה תמימה, להביא חודש העיבור, והיינו שתיבת תמימה באה לרבות גם חודש העיבור, שהו"ע של הוספה כדי להשוות שנת הלבנה לשנת החמה. וכמו"כ הוא גם במ"ש שבע שבתות תמימות, שקאי על ההוספה בבחי’ ז"א ומלכות כמו שהם בבחי’ הגדלות. וזהו ג"כ מ"ש ממחרת השבת דוקא, ולא ממחרת הפסח, כי מחרת השבת מורה על בחי’ שלמעלה מהשתלשלות43.
ועפ"ז מובן שכללות העבודה דספה"ע היא העבודה בבחי’ ז"א ומלכות. וי"ל בדא"פ שזהו ג"כ ענין מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי44, דיומי ושבועי הם ז"א ומלכות. וע"י העבודה דספה"ע בבחי’ ז"א ומלכות, ממשיכים אותם הענינים בחג השבועות, שזהו מ"ש45 במ"ת אנכי הוי’ אלקיך, דהוי’ אלקיך הוא ז"א ומלכות.

ה) וזהו ענין ספה"ע שהוא ממוצע בין יצי"מ למ"ת, שאותם הענינים שהאירו מצד עצמם ביצי"מ, צריך להיות בהם העבודה בדרך מלמטלמ"ע בספה"ע, ועי"ז ממשיכים ענינים אלו בשעת מ"ת. וזהו ג"כ מ"ש46 משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, משכני קאי על הזמן דיצי"מ, וכמו אדם המושך דבר שלא מדעתו כלל, והו"ע המשיכה בדרך אתעדל"ע מלמעלמ"ט. אחריך נרוצה קאי על הזמן דספה"ע, ועז"נ נרוצה לשון רבים, שמורה על העבודה בב’ הקומות דנה"א ונה"ב. ומ"ש הביאני המלך חדריו קאי על הזמן דמתן תורה, שע"י התורה מתקשרים בהקב"ה, כמאמר47 ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, ועי"ז נגילה ונשמחה בך, בך בעצמותך48.
**********

1) על העתק ההנחה שבספריית אגודת חסידי חב"ד – ציין כ"ק אדמו"ר שליט"א בכתי"ק: "אחרי רנה" [ד"ה משכני דש"פ אחרי-קדושים תרנ"ה (סה"מ תרנ"ה ע’ קעב ואילך)].
2) אמור כג, טו.
3) מנחות סה, ב ואילך. תו"כ ופרש"י עה"פ.
4) ראה טז, ט.
5) רא"ש סוף פסחים. כסף משנה הל’ תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג בשם ראשונים. שו"ע אדה"ז או"ח סתפ"ט ס"ד. וראה זח"ג קכד, רע"א. ועוד.
6) ראה לקו"ת במדבר טו, ד. טז, ד. יז, ג. ד"ה ועשית חג שבועות תרע"ו (סה"מ תרע"ו ע’ קד).
7) יחזקאל טז, ז.
8) ראה אוה"ת: בא כרך א ע’ רנח. כרך ח ס"ע ב’תתקיח; שמע"צ ע’ א’תשעג ואילך. סה"מ תרנ"ד ע’ קלח ואילך. ד"ה וידבר גו’ כה תברכו תשמ"ז.
9) שמו"ר ס"פ פקודי. שהש"ר ספ"ג.
10) כו, יג.
11) ראה תוס’ מגילה לא, ב.
12) ראה ב"ב עה, א ובחדא"ג מהרש"א שם. סנהדרין ק, א.
13) ראה ד"ה ועשית חג שבועות הנ"ל. וראה לקו"ת במדבר שם.
14) ע"פ לשון הכתוב – ישעי’ ס, כא.
15) סנהדרין צט, ב.
16) ראה לקו"ת מטות פה, ד ואילך.
17) בהבא לקמן – ראה ד"ה משכני תרנ"ה שבהערה 1.
18) ירמי’ לא, ב.
19) משלי יג, כד.
20) אבות פ"ב מ"א.
21) ראה זח"א רכ, ב. רסב, א. לקו"ת מסעי צ, ג.
22) ראה ויק"ר פ"ל, יב.
23) שער ערכי הכינויים ערך הוד (בשם ספר שערי צדק).
24) אור תורה נ, ג.
25) מסעי לג, ט.
26) שמואל-א ט, יא-יג ובפרש"י.
27) ואתחנן ו, ה.
28) ראה גם סה"מ תרפ"ט ע’ 263.
29) ראה שו"ע או"ח ס"צ סי"ב. שו"ע אדה"ז שם סי"ג.
30) תהלים קלט, כב.
31) ספר השיחות תרצ"ו ע’ 95 ואילך. "רשימות" חוברת יד ע’ 7. ועוד.
32) ראה גם סה"מ תרנ"ח ע’ כד.
33) בהבא לקמן – ראה סד"ה וספרתם תרע"ג (סה"מ תרע"ג ע’ רמז ואילך).
34) וארא ח, טו.
35) הגש"פ פיסקא "מצה זו".
36) שם פיסקא "ביד חזקה".
37) בשלח יד, לא.
38) תהלים עח, יג.
39) ראה לקו"ת צו יד, ד.
40) ראה לקו"ת אמור לה, ב. ועוד.
41) ערכין לא, א-ב. וראה אוה"ת (יהל אור) לתהלים עה"פ יט, ח (ע’ סז).
42) בהר כה, ל.
43) ראה לקו"ת אמור לה, ד. לו, ב.
44) מנחות סו, ב.
45) יתרו כ, ב.
46) שה"ש א, ד. וראה ד"ה משכני באוה"ת שה"ש ח"א ע’ נט ואילך.
47) זח"ג עג, א.
48) אוה"ת שם ע’ סז. ובכ"מ.

ד"ה להבין עניין ספירת העומר התשח"י - חלק ב

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה