סיום ד"ה מאי חנוכה תש"א
- תגיות: חנוכה , אור ישר ואור חוזר , ספירת המלכות , אחדות ה , מידת הנצח , קבלת עול , מאמרי כסלו
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעור הקודם
הרבי פותח את המאמר במספר שאלות:
א) הגמרא במסכת שבת (כא, א-ב) דנה באריכות בדיני חנוכה, ובסוף הסוגיה שואלת הגמרא "מאי חנוכה", ולכאורה אם הגמרא אכן לא ידעה מה זה חנוכה, כיצד עסקה בכל פרטי הדינים וההלכות דחנוכה עד כה?
ב) כל הניסים קשורים גם עם הזמן שבו אירע הנס, והיינו שלא רק שלאחר שנעשה הנס אזי יש לציין את אותו היום שבו נעשה הנס, אלא יתרה מזו: מלכתחילה הנס נעשה ביום זה מאחר שהוא יום סגולה ויום מיוחד הגורם שיהיה בו הנס. לאור זאת יש להבין מהי המעלה בחודש כסלו בכלל, וביום כ"ה בכסלו בפרט, שאז היה נס חנוכה.
ג) מלשון הש"ס נראה שקביעת החג היא לא על ניצחון המלחמה, שהגם שניצחון המלחמה היה קשור בניסים גדולים ועצומים, אינו מזכירם כלל, ועיקר ההדגשה היא על מציאת פך השמן הטהור, ועל כך שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. ולכאורה קשה דעיקר הנס הוא הניצחון במלחמה, ובפרט שגם מציאת הפך התאפשרה על ידי שנצחו במלחמה וגרשו את היוונים מבית המקדש.
ד) עוד יש להבין, מדוע תקנו להדליק ח' נרות, שהרי נרות המנורה שבמקדש היו שבעה, ומדברי הגמרא עולה שזהו לזכר הנס שפך השמן הספיק לשמונה ימים, אך בכל זאת דבר זה עצמו דורש ביאור, שעלינו להבין (בפנימיות העניין) מדוע הנס היה קשור במספר שמונה דווקא, לא פחות ולא יותר.
ה) התנהגות היוונים אף היא תמוהה: בדרך כלל כאשר צד אחד מנצח במלחמה, אזי הוא בוזז את אוצרותיו של הצד המובס, ואכן בבית המקדש היו אוצרות כסף וזהב ואבנים טובות לרוב, ובכל זאת, הדבר הראשון אותו עשו היוונים כשנכנסו אל ההיכל הוא לטמא (לא לשפוך! לטמא) את כל השמנים שהיו שם? והדבר דורש ביאור.
ומבאר הרבי, שמלחמת היוונים היתה מלחמה רוחנית - "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" (נוסח 'על הניסים' לחנוכה). יתרה מזו: היוונים שהיו חכמים גדולים, לא התנגדו לתורה שהיא שכל נפלא ביותר, אבל התנגדו לזה שהיא תורת הוי' ("תורתך") - התנגדותם ומלחמתם היתה על קדושת התורה. זו הסיבה שהתנגדותם היתה רק למצוות ד'חוקים' ("חוקי רצונך") - שהמצוות ד'משפטים' (מצוות שהשכל האנושי מחייבם כמו כיבוד אב ואם, צדקה, איסור גזל וכיוצא בזה) יכלו הם לקבל, ואפילו המצוות ד'עֵדוֹת' (כמו שבת ופסח - שאמנם השכל אינו מחייבם, אבל הוא יכול 'להסכים' על כך שיש לעשות זֵכֶר ו'עֵדוּת' לבריאת העולם וליציאת מצרים) אזי גם להם הם לא התנגדו כל כך, ועיקר מלחמתם היתה על ה'חוקים' - דהיינו דיני טומאה וטהרה, פרה אדומה, שעטנז וכל המצוות שהם 'גזרת המלך' בלא טעם, לזה התנגדו ביותר.
וזה מה שאמרו שיכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל (ירושלמי חגיגה ב, ב) - שמלחמתם היתה בקשר דישראל והקב"ה.
זו הסיבה שכשהם נכנסו להיכל אזי הדבר הראשון שעניין אותם היה לטמא את השמנים שהיו בו, כלומר: הם לא רצו לקלקל את השמן או לשופכו, ורק רצו שלא תהיה בו קדושה.
וגם כשהקב"ה הפך את מחשבתם הרעה ונצחום החשמונאים, הנה בגמרא לא נזכרו כל פרטי המלחמה והניצחון ואיך שגיבורים נפלו ביד חלשים ורבים ביד מעטים, וכן מה שנקבע לדורות לזכר הניצחון הוא רק הלל והודאה, ולא עניין של מעשה בפועל, ורק על הנס דמציאת השמן הטהור שהיה חתום בחותמו של כהן גדול והכירו בו שלא נגעו בו, והקב"ה עשה שבדרך נס יוכלו להדליק ממנו שמונה ימים - דווקא לזכר זה קבעו המצווה דהדלקת נרות חנוכה.
והניצחון במלחמה היה על ידי שקראו "שמע ישראל" ובזה נצחו, ועל חרבו של יהודה החשמונאי היה כתוב השם "מכבי" שהוא ראשי תיבות של הפסוק (שמות טו, יא) "מי כמוכה באלים הוי" - שהמלחמה עצמה היתה מלחמה רוחנית.
וממשיך הרבי, שמלחמה זו היא תמידית בכל דור, ובכל אחד ואחד, ובכל יום יום. וכמאמר חז"ל (קידושין ל, ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום". וכאן התחיל הרבי לבאר באריכות כמה סוגי דרגות במלחמת היצר, אם זה בתאוות האכילה והלבוש, או במחשבה ודיבור, או בראיה ושמיעה.
ומבאר הרבי ששורש כל זה הוא מצד שהנפש הבהמית מטמאת את השמן שבו, ששמן (שומן) הוא תענוג, שהנפש הבהמית לוקחת מהאדם את התענוג באלוקות, ומכניסה לו תענוג בענייני העולם, ועד לענייני איסור, וכמו כן היצר 'מקרר' אצל האדם את קדושת התורה והמצוות, עד שחושב שהם עניינים פשוטים עפ"י שכל.
והעצה לנצח את המלחמה (וכפי שאכן עשו החשמונאים) היא על ידי המצווה דקריאת שמע, שעניינה הוא עבודת המוח להבין ולהשיג יחודו ואחדותו יתברך.
וכאן מביא הרבי את לשון הרמב"ם (הלכות קריאת שמע א, ד): "הקורא קריאת שמע . . אומר בלחש ברוך שם . . ואהבת . . ולמה קורין כן? מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציוום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו". ומבאר שמה שהרמב"ם מוסיף את התיבות "ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו" - כוונתו בזה, שאין מספיקה ידיעת היחוד, אלא צריך לנהוג בהתאם לכך.
ומביא הרבי עוד דיוק בלשון הרמב"ם (בהלכה הראשונה שבספרו היד החזקה): "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו". שבזה שהרמב"ם מקשר ומחבר את "יסוד היסודות" עם "עמוד החכמות" טמון בזה חידוש נפלא: שהגם שג' עניינים אלו (שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו) הם "יסודות" דהיינו עניינים עצמיים ('אקסיומות') שאין שייך בהם חקירה ודרישה, בכל זאת יש בזה עניין החכמה, וזו הכוונה במה שהקב"ה האציל את עניין החכמה, דהיינו שהקב"ה נותן רשות ויכולת שיוכלו הנבראים להשיג אותו יתברך.
ואין זה רק שהקב"ה עשה שיוכלו לידע אותו, אלא ידיעה זו היא חובה, שזה מה שממשיך שם הרמב"ם (בהלכה וא"ו): "וידיעת דבר זה מצות עשה" דהיינו שמלבד שידיעה זו היא "יסוד היסודות ועמוד החכמות" היא גם מצות עשה מן התורה!
וכאן מבאר הרבי, שהנה בעניין לימוד התורה יש ב' מצוות, ישנה מצוות תלמוד תורה, שמצווה זו מקיים אפילו אם קורא אותיות התורה (שבכתב) בלי הבנה, וישנה מצוות ידיעת התורה, שהיא מצווה נוספת על מצוות ת"ת, ועניינה הוא שמוחו ושכלו יבינו וישיגו את הלכות התורה, וככל שמבין ומשיג יותר - מקיים מצווה זו בהידור יותר, אך מצד מצווה זו אין חילוק איזה הלכה הוא לומד. וישנה מצוות ידיעת ה' - שעל זה אומר הרמב"ם שהיא מצוות עשה, והיינו מצוות עשה פרטית לידע ג' העניינים הללו שמנה אותם הרמב"ם, וכשיודע אותם נמצאו בידו ג' מצוות: מצוות תלמוד תורה, מצוות ידיעת התורה, ומצוות עשה של ידיעת הוי' שעולה על כולנה.
וזהו פך השמן של כה"ג שעמו ניתן לנצח את כל סוגי מלחמות היצר, דעל ידי ההתבוננות בעניין יחוד הוי' ניתן הכוח לנצח את הנפש הבהמית ופיתויי היצר.
* * * * *
יישוב שאלות א' ו-ב'
למעשה עד כה נתיישבו השאלות ג' וה' - מדוע עיקר ההדגשה בנס חנוכה היא מציאת פך השמן והטהור, וכן מדוע היוונים עצמם השקיעו את עיקר יהבם בלטמא את השמנים, ונתבאר שמלחמת היוונים היתה מלחמה רוחנית בקדושת התורה, ונצחון המלחמה הי' על ידי העניין דיחוד הוי' שזהו פך השמן הטהור.
כעת, בא הרבי ליישב את הקושיה הראשונה והשניה - מה הביאור בזה שהגמרא שואלת "מאי חנוכה" לאחר שהגמרא עסקה באריכות רבה בדיני החג, וכן מה המיוחד בתאריך כ"ה בכסלו.
ומבאר הרבי, שפירוש תיבת "חנוכה" הוא חנו בכ"ה, כלומר: נצחון המלחמה היה בכ"ד כסלו (כשיטת המאירי שבת כא, ב), ובכ"ה בכסלו 'חנו' (=נחו).
בצלמנו כדמותנו
ובפנימיות העניינים "כה" רומז לספירת המלכות (שלכן כל הנביאים התנבאו ב"כה אמר ה'" ומשה התנבא ב"זה הדבר" (ראה במדבר ל, ב וברש"י שם) שכל הנביאים נבואתם היתה ממלכות דאצילות, שהמלכות נקראת "כה" כלומר 'דמות' (כמו אדם הרואה את דמותו משתקפת במראה, שדמות זו אינה אלא השתקפות, וכך כל הנביאים לא ראו את עצם הדבר, אלא את השתקפותו ו'הארה' ממנו, וכספירת המלכות המשולה ללבנה שבה משתקף אור השמש), ומשה רבינו ראה את עצם הדבר - ולכן נתנבא ב"זה" - שרואה הדבר ממש.
הרב הוסיף, שעל עניין זה נאמר (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" - ש"צלמנו" היינו המידות העליונות, ו"דמותנו" היא ספירת המלכות שהיא רק 'דמות' והשתקפות כנ"ל).
ולפי זה הפירוש "חנו בכ"ה" היינו שחנו בספירת המלכות, כלומר: שהארה האלוקית נמשכה ונתגלתה עד למטה מטה, שכן המלכות היא הדרגה האחרונה, "סוף כל דרגין".
כפי שעניין ה'מלכות' קיים למעלה, כך הוא קיים גם בנפש האדם. כלומר: כפי שבעולם היה הגילוי דספירת המלכות - "חנו כ"ה" כך גם בעבדת האדם ישנו העניין שמתגלית המלכות. ובפשטות, זהו העניין דקבלת עול מלכות שמים, שהאדם ממליך את הקב"ה על כל אבריו, וכפי שחז"ל אומרים בנוגע לאברהם אבינו שהקב"ה המליכו על כל אבריו (ראה נדרים לב, ב).
להיות מלך
ועל זה שואלת הגמרא "מאי חנוכה" - איך האדם יגיע לדרגת המלכות, להיות מלך על כל אבריו שיהיו רק להוי' לבדו. והתשובה על זה (כפי שממשיכה הגמרא:) "בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה" כו' שעל ידי העבודה דכסלו (וכדלהלן) ניתן להגיע לכך.
וכאן מתחיל הרבי לבאר את מעלת חודש כסלו. ומבאר הרבי, שהנה חודשי הקיץ וחודשי החורף הם 'אור ישר' ו'אור חוזר'.
אור ישר ואור חוזר
כבר ביארנו בעבר (ראה בשיעור השני בד"ה להבין עניין רשב"י תשמ"ה) ש'אור ישר' הוא אור הבא מלמעלה למטה, מהמשפיע אל המקבל (ומעלתו היא שהאור הוא אינו מוגבל, שכן הוא אורו של המשפיע) ו'אור חוזר' הוא אור הבא מלמטה, כתוצאה מעבודת התחתון (והמעלה באור זה היא שהוא קשור בתענוג הבא כתוצאה מעבודת הבירורים).
חודשי הקיץ וחודשי החורף
ועל דרך זה הוא ההבדל שבין חודשי הקיץ וחודשי החורף. ידוע מה שכותב רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה (פרק ד) על הפסוק (תהלים פד, יב) "כי שמש ומגן הוי' א-להים" שכשם שלשמש יש 'נרתיק' ו'מגן' המצמצם את אור השמש בכדי שיוכלו הבריות לסובלו כך שם 'א-להים' מצמצם ומעלים על שם הוי' בכדי שהנבראים יוכלו להישאר במציאותם ולא יתבטלו במציאות (ראה גם בשיעור הראשון בהקדמת אמרי בינה). ואכן, מה שאנו רואים שבחודשי הקיץ מאירה השמש בתוקף גדול ביותר, ובחודשי החורף פחות, זהו מצד שבחודשי הקיץ ישנו גילוי שם הוי' (שמש), ובחודשי החורף העבודה היא יותר מצד התחתון, ויש פחות סיוע מלמעלה, שזה העניין של 'אור חוזר' כנ"ל.
(הרב הביא כמה דוגמאות מעניינות להמחיש את עניינו של האור חוזר: דוגמא אחת מעניין אור השמש עצמו, שהנה אנו רואים שלמטה (בסמיכות לאדמה) חם יותר מאשר על העננים, ולכאורה העננים הרבה יותר קרובים אל השמש, ואם כך הרי היה אמור להיות חם יותר שם? אלא שכאן רואים את מעלת ה'אור חוזר' שאמנם השמש מאירה מלמעלה למטה, אך כשהיא מגיעה אל הארץ אזי האור חוזר מהארץ אל השמש, ומצד העניין ד'אור חוזר' המגיע מהארץ - אזי נעשה חם יותר דווקא סמוך אל הארץ. הרב הביא דוגמא נוספת מזריקת כדור שכשהוא פוגע בקיר אזי הוא חוזר בעוצמה רבה אל הזורק - שזהו הכח ד'אור חוזר').
והיות שחודשי הקיץ עניינם הוא 'אור ישר' הבא מלמעלה למטה - אזי כל חודש הוא כנגד מידה אחת מששת המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) כפי שהם משתלשלים כסדרן מלמעלה למטה, חודש ניסן (החודש הראשון דחודשי הקיץ) - הוא חסד; אייר - גבורה; סיוון - תפארת, וכן הלאה. ובחודש השלישי ניתנה התורה, שעניין נתינת התורה הוא השפעה מלמעלה למטה (ושייך במיוחד לחודש השלישי - תפארת, שהיא כללות המידות).
ובחודשי החורף הסדר הוא מלמטה למעלה, ועל כן גם בהם באים לידי ביטוי ששת המידות, אך בסדר הפוך (מלמטה למעלה), שחודש תשרי הוא ספירת היסוד, חשוון הוד, וכסלו הוא מידת הנצח - שלכן בחודש זה נצחו האויבים והיה נס חנוכה.
ומבאר הרבי, שבעבודת האדם העניינים ד'אור ישר' ו'אור חוזר' מקבילים גם לחילוק שבין תורה ותפילה. שתורה כאמור היא המשכה מלמעלה למטה, ותפילה היא עבודת האדם המתחנן לבוראו.
המשכת המלכות - על ידי מידת הנצח
וזהו הביאור בדברי הגמרא: "מאי חנוכה" - כיצד ניתן לפעול בנפשו את מידת המלכות (שיהיה מלך על כל אבריו, כנ"ל)? והתשובה היא: "בכ"ה בכסלו" - כלומר על ידי עבודה מלמטה למעלה, שזהו העניין דחודשי החורף ('אור חוזר') שעבודה זו מתבטאת במיוחד בחודש השלישי (כסלו) דחודשי החורף, שאז נעשית המלחמה ("נצח") בנפש הבהמית, שעבודה זו קשורה במסירת כל רצונותיו (שזהו פנימיות העניין דמסירות נפש - מסירת הרצון) לה', וזהו על ידי קבלת עול מלכות שמים והתבוננות בעניין יחוד ה' שבקריאת שמע, וכפי שעשו החשמונאים.
המידות מאירים במלכות
(אחד הנוכחים בשיעור שאל שלכאורה בחודשי השנה נכפלו ששת המידות, שכן בחודשי הקיץ מאירים ששת המידות מחסד ליסוד, ובחודשי החורף הם מאירים גם כן אותם מידות אבל בסדר הפוך מיסוד לחסד, וא"כ יקשה איה מקום המלכות, שכן היא אינה מבוטאת בשום חודש, והרב ביאר שעצם המושג 'חודש' קשור הרי במולד הלבנה, והלבנה כאמור מייצגת את ספירת המלכות, ובספירת המלכות עצמה מאירים כל ששת המידות, מחסד ועד יסוד (שכן זהו עניינה של המלכות, שהיא כמו הלבנה המקבלת את האור הבא מן השמש, וכך המלכות מקבלת את האור של המידות העליונות) ובחודשי הקיץ היא מקבלת קודם מחסד ועד ליסוד, ובחודשי החורף - בסדר הפוך כנ"ל.
עוד יש להעיר - ששאלה ד' (מדוע נס חנוכה קשור במספר שמונה דווקא) לא תורצה ע"י הרבי במאמר זה, אך ענין זה מבואר באריכות בדרושי חסידות אחרים לחג החנוכה - ראה למשל בשיעור בד"ה ואתה ברחמיך הרבים תשמ"ח).
אדר ראשון ואדר שני
(בסוף השיעור שוחחו הרב ומשתתפי השיעור על עניין חודש אדר שבשנה מעוברת ישנם שני חודשי אדר, ועל כך שיכול להיות שאדם נולד קודם לחברו, ובכל זאת חברו יהי' בר מצווה קודם (למשל אם ראובן נולד בשנה מעוברת בכ"ף אדר א' ושמעון נולד בא' אדר ב', וכשנעשו בני מצווה היתה שנה פשוטה, אזי שמעון (שנולד מאוחר יותר) יהיה בר מצווה בראש חודש אדר, וראובן יהיה בר מצווה רק בכ"ף אדר, וכיוצא בזה).
נכתב על ידי שמואל אלבום