סיום ד’’ה וידבר א-להים גו’ לאמר התשכ’’ט
- תגיות: שבועות , מתן תורה , עצם והתפשטות , אנכי ה אלקיך , ביטול , לימוד התורה
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעור הקודם:
(הקטע דלהלן נשמט מההסרטה:) על הפסוק (שמות כ, א - שנאמר בתחילת עשרת הדברות) "וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר" נשאלת השאלה, שהנה בדרך כלל פירוש המילה "לאמר" היא, שהשומע יאמר זאת לאחרים, וא"כ קשה מהו הפירוש במילה "לאמר" שנאמרה כאן לגבי עשרת הדברות, הרי ידוע שבמעמד קבלת התורה היו נוכחים כל ישראל (כולל הנשמות שבכל הדורות)!
על שאלה זו מביא הרבי שלושה ביאורים שנאמרו על כך בדרושי חסידות של רבותינו נשיאנו (וכפי שנתבאר באריכות בשיעור הקודם, כל ביאור קשור עם חידוש מיוחד שנתחדש במתן תורה):
א) "לאמר" קאי על הקב"ה. שבמתן תורה נתחדש שע"י שיהודי לומד תורה, אזי הקב"ה אומר את אותם דיבורי תורה שהוא לומד, וכפי שאומרים חז"ל (תנא דבי אליהו רבה פי"ח) ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", וזה הפירוש ב"לאמר" שהאדם (בלימוד התורה שלו) 'מבקש' כביכול מהקב"ה שיחזור על הדברים שלו;
ב) "לאמר" קאי על האדם, שהאדם חוזר ומדבר את דברי הקב"ה, שבכל פעם שיהודי לומד תורה הרי הוא חוזר על דברי הקב"ה בהר סיני (וממשיך אותם), וכדכתיב (תהלים קיט, קעב) "תען לשוני אמרתך" - שהיות שדיבורו של הקב"ה הוא נצחי, הרי זה כאילו שהקב"ה אומר עכשיו את דברי התורה הללו, והאדם חוזר על זה כעונה אחר הקורא. והיינו שבמתן תורה נתחדש שע"י שיהודי עוסק בתורה הוא ממשיך ומגלה את הדיבור העליון הבלתי מוגבל של הקב"ה;
ג) פירוש נוסף ב"לאמר" שהכוונה בזה היא להמשיך את התורה בעולם, שעשרת הדברות (שהם כללות התורה) יומשכו בהעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, והיינו שבמתן תורה ניתן הכוח להאיר את העולם עצמו ע"י התורה.
במאמר שלפנינו יבאר הרבי ששלושת הפירושים הללו קשורים אחד בשני (וכל אחד מהם מבטא מימד נוסף של החידוש המיוחד שנתחדש במתן תורה).
הרבי פותח בדברי המדרש (ילקוט שמעוני שמות כ, ב - בנוגע למתן תורה) המובאים במאמר כ"ק אדמו"ר מהר"ש (ד"ה "וידבר א-להים גו' לאמר" תרכ"ט - לפני מאה שנה) - ש"כשהיה הקב"ה מדבר, היה כל אחד מישראל אומר עמי הדיבור מדבר, שנאמר (שמות שם) "אנכי הוי' א-להיך" - לשון יחיד" - דהיינו, שכל אחד מישראל הרגיש שהוא מקבל את התורה באופן פרטי ואישי.
והרבי מהר"ש מביא את המשך דברי המדרש (שם) בביאור הפסוק (תהלים סח, יח) "רכב א-להים רבותיים גו' אד' בם סיני בקודש" שכמו שהקב"ה שיתף את שמו במלאכים ("אד' בם") - ששמות המלאכים מסתיימים ב'א-ל' (שמו של הקב"ה) - מיכאל, גבריאל, רפאל, כך במתן תורה ("סיני בקודש") שיתף הקב"ה את שמו בכל אחד ואחד מישראל, שנאמר "אנכי הוי' א-להיך" (לשון יחיד) ומוסיף הרבי מהר"ש, שכשם שבמלאכים עניין זה (שהקב"ה שיתף בהם את שמו) פועל בהם ביטול, כך הוא גם בישראל.
ומוסיף הרבי, דהגם שהקב"ה שיתף את שמו הן במלאכים והן בישראל (כפי שמבואר במדרש) מכל מקום, בישראל הוא באופן נעלה יותר (וממילא גם הביטול שנמשך על ידי זה (כנ"ל) הוא נעלה יותר מהמלאכים), שבמלאכים נאמר "אד' בם" (שם אדנות), אך בנוגע לישראל נאמר (דברים לב, ט) "כי חלק הוי' עמו" - חלק משם הוי'. והגם שעניין זה (דחלק הוי' עמו) הי' גם קודם מ"ת, מבאר הרבי, שהיות ועניין זה (דחלק הוי' עמו) הוא מצד הנשמה, אזי קודם מ"ת הגוף העלים והסתיר על זה, ודווקא אחרי מתן תורה זה נמשך בגילוי ע"י הדיבור "אנכי הוי' א-להיך".
והכוח לגלות אלוקות גם בנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף הגשמי נמשך מדרגת "אנכי", וכפי שמסביר רבינו הזקן (ליקוטי תורה ריש פרשת ראה) שבכדי ש"הוי'" יהיה "א-להיך" היינו שיהיה מאיר ומתגלה בך כל כך עד שיהיה נקרא על שמך "א-להיך" - זה ע"י ההמשכה מעצמות אין סוף שלמעלה אפילו משם הוי', שזו הדרגה ד"אנכי" - למעלה משם הוי', שדווקא הגבוה ביותר בכוחו לירד להתגלות למטה ביותר.
והיות שכאמור הקב"ה שיתף את שמו - שם הוי' - בכל אחד ואחד מישראל, אזי ניכר הדבר בכל איש ישראל הן מצד נשמתו והן מצד גופו, שמצד הנשמה ישנם ד' דרגות בעבודת ה', שהם כנגד ד' אותיות שם הוי' - וכפי שנתבאר באריכות בשיעור הקודם שהאות יו"ד מרמזת לספירת החכמה שעניינה הוא ביטול בתכלית (תניא פל"ה בהג"ה), והאות ה' הראשונה מרמזת לספירת הבינה - התבוננות. האות וא"ו מרמזת לששת המידות חסד גבורה וכו' שעניינם הוא אהבה ויראה ושאר המידות שבנפש, והאות ה' האחרונה רומזת לספירת המלכות 'יראה תתאה' - ה'קבלת עול' הפשוטה של כל איש ישראל.
והרבי מהר"ש מוסיף שהשיתוף של שם הוי' לא מתבטא רק בנפש, אלא גם בהגוף, שהגוף רומז לשם הוי', שכן הראש הוא כציור תמונת היו"ד, והגוף הוא כמו ציור האות וא"ו, וה' האצבעות שביד וברגל הם כנגד ב' ההי"ן דשם הוי' (הרב הוסיף, דזה שגם גוי נראה כך הוא בשביל שלא יתבטל עניין הבחירה. ועד שמובא בדא"ח, שלע"ל הגויים יראו כמו בעלי חיים המהלכים על ארבע...).
והרבי מהר"ש מוסיף, דזה שגם ביד וברגל ישנם ה' אצבעות גם בימין וגם בשמאל (ונמצא שיש ד' ההי"ן) הוא מכיוון שבשם הוי' במילוי ההי"ן (י-ו-ד, ה-ה, ו-ו, ה-ה - ראה באריכות בשיעור הקודם) יש ד' ההי"ן. והרבי מוסיף בזה ביאור, שהנה עניין המילוי הוא הפנימיות של הדבר, שלכן, המילוי אינו בגילוי כ"כ (שהרי כשכותבים את האות א' אין כותבים את המילוי (הל' והפ') שלה), ומכיוון שהוא הפנימיות של הדבר הרי הוא למעלה מגילוי (וכמו אדם העושה איזה פעולה, שהכוונה הפנימית שלו בפעולה זו היא בהעלם), ולכן דווקא בגוף מתגלה המילוי המורה על הפנימיות של שם הוי', שכן כששם הוי' מתגלה בנשמה אזי הגילוי הוא מוגבל, שכביכול יכול הוא להתגלות רק בנשמה שגם היא רוחנית, אך כששם הוי' מתגלה בגוף אז ניכר שהוא בלי גבול, שאין לו אפילו את ההגבלה של 'רוחניות', ויכול להתגלות גם למטה בגוף הגשמי, והכוח לגילוי בלתי מוגבל זה הוא רק מפנימיות שם הוי' (הבא לידי ביטוי ב'מילוי'), וכפי שנתבאר באות הקודמת שדווקא ע"י הכוח של"אנכי" אזי נעשה "הוי'" - "א-להיך" - שלך ממש, דכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר וכנ"ל.
ולאחרי שהרבי מהר"ש מבאר את כל העניינים הללו שנזכרו כאן, מסכם הרבי מהר"ש וכותב שזהו הביאור בתיבת "לאמר" - שעל ידי הדיבור "אנכי הוי' א-להיך" לשון יחיד כנ"ל, ניתן הכוח לכל אחד מישראל שכשיעסוק בתורה יהיה הקב"ה קורא ושונה כנגדו (ועל דרך זה במצוות - שע"י שאיש ישראל מקיים מצווה הוא גורם שגם הקב"ה יעשה מצוות אלו כמאמר חז"ל (שמות רבה ל, ט) על הפסוק (תהלים קמז, יט) "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל") וזה כוונת הכתוב ב"לאמר" - שע"י שיהודי עוסק בתורה אזי הוא אומר לקב"ה שיאמר שוב את אותם דברי התורה (וכהתירוץ הראשון שהובא בתחילת המאמר).
(במענה לשאלות משתתפי השיעור, ביאר הרב שגם כשהודי נכשל ח"ו ועובר עבירה אזי הוא גורם גלות השכינה, וכפי שמבואר בתניא (פרק מה, וראה אגרת התשובה פ"ה) שהנשמה היא כמו חבל (וכדכתיב (דברים לב, ט) "יעקב חבל נחלתו") שראשו האחד קשור למעלה, וקצהו השני נמצא אצל היהודי למטה וכשעובר ח"ו עבירה, אזי כביכול מושך החבל למטה, עיין שם).
וכותב הרבי, שאם נתבונן בעניינים המבוארים במאמר הרבי מהר"ש כהקדמה לפירושו ב"לאמר", נגלה שבמאמר זה נתבארו למעשה ג' עניינים המקבילים לשלושת התירוצים שנתבארו בתחילת המאמר: א) התירוץ הראשון - הרי אדמו"ר מהר"ש כותב אותו במפורש, כנ"ל; ב) העניין שהקב"ה שיתף את שמו בכל אחד ואחד מישראל ושזה פועל ביטול בכל איש ישראל, זה מקביל לתירוץ השני שבו נתבאר שלימוד התורה הוא באופן של "תען לשוני אמרתך" שהאדם בטל לגמרי, ומפיו יוצא דיבורו של הקב"ה; ג) הביאור בעניין "אנכי הוי' א-להיך" שהכוח להחדיר ולגלות הוי' למטה (שיהיה "א-להיך") בא מ"אנכי" - זה מקביל לתירוץ השלישי שתוכנו הוא שעשרת הדברות (תורה - גילוי שם הוי') יחדרו למטה בעשרה מאמרות (בריאה).
וכאן מתחיל הרבי להסביר בדרך נפלאה ביותר ששלושת התירוצים הנ"ל הינם שלושה עניינים אשר נובעים אחד מהשני.
ומבאר הרבי, דהנה במ"ת ישנם ג' עניינים: הקב"ה נותן התורה; ישראל המקבלים את התורה, והתורה עצמה. והחידוש בתורה שניתנה במתן תורה הוא הן בנוגע לנותן התורה, והן בנוגע למקבלי התורה, והן בנוגע לתורה עצמה (וזה ג' הפירושים ב"לאמר" וכפי שיבואר בהמשך הדברים).
דבנוגע לנותן התורה - ידועים דברי הגמרא (שבת קה, א) ש"אנכי" ראשי תיבות: "אנא נפשי כתבית יהבית" (=אני (הקב"ה) את עצמי כתבתי (בתורה), ונתתי לכם) - כלומר שבמתן תורה ניתנה עצמותו של הבורא ("נפשי" - וכפי שחז"ל אומרים (שמות רבה לג, א) "מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה") וזהו חידוש שנפעל במ"ת דווקא (ולפני מ"ת לא נמשך 'עצמות', וכפי שיבואר עוד בהמשך).
ובנוגע לישראל מקבלי התורה - במתן תורה התחדש עניין מיוחד במינו: שישראל נעשו 'בעלים' על התורה, שהכוח לפסוק הלכות ניתן דווקא לישראל כפי שהם למטה, וכפי שרואים בסיפור הגמרא (בבא מציעא נט, א) בעניין 'תנורו של עכנאי' שיצאה בת קול מן השמים ואמרה שהלכה כר' אליעזר, ולא השגיחו חכמים בבת קול, והגמרא שם מסיימת שהקב"ה חייך (=שמח) ואמר: "נצחוני בני, נצחוני בני".
ובנוגע לתורה - במ"ת ניתן כוח לתורה עצמה שתפעל בעולם. שזהו החילוק בין 'תורה' ל'חכמה' (וכמאמר חז"ל (איכה רבה ב, יג) "חכמה בגויים תאמין . . תורה בגויים אל תאמין") ש'חכמה' אינה גוזרת על האדם מה יעשה, והיא רק אומרת שכך הוא ההיגיון (ועדיין האדם יכול להתנהג אחרת), אבל התורה גוזרת ופועלת באדם ובעולם את המעשה אשר יעשון, שזהו פירוש המילה 'תורה' - מלשון 'הוראה' (ראה זוהר ח"ג נג, ב ובכ"מ) שהתורה פוקדת ומצווה שאכן יהיה כך. ומשנה את הטבע דהאדם והעולם, ועד שאיתא בדרושי חג השבועות בליקוטי תורה (פ' במדבר) שהציוויים שבעשרת הדברות (ועל דרך זה כל ציווי התורה) הם לא רק ציוויים אלא גם הבטחה שסו"ס כך יהיה! (ובמילים אחרות: התורה היא 'בעל הבית' על העולם שיהיה כפי התורה, ומה שיש לאדם בחירה הוא רק באופן זמני, אך בסופו של דבר יהיה הכול כרצון התורה).
ומוסיף שם בליקוטי תורה, שכשישראל לומדים תורה, ולומדים (למשל) אלו טריפות בבהמה כו' ואלו כשרות (לשון המשנה ריש פ"ג דחולין) "נעשה בירור והבדלה (בפועל) בין טמא לטהור ויתפרדו כל פועלי אוון" עיין שם, והיינו שע"י עסק התורה דישראל נעשה בפועל זיכוך ובירור העולם.
והרבי מוסיף, שעניין זה מודגש עוד יותר במצוות התורה שעל ידם נעשה בירור וזיכוך הדבר הגשמי בעצמו, ועד שבכמה עניינים נעשה הדבר הגשמי בעצמו חפצא (=חפץ) של מצווה (כמו סוכה וארבעת המינים), או חפצא של קדושה (כמו ספר תורה, תפילין ומזוזות).
(הרב נשאל ע"י אחד המשתתפים, שהנה ישנם מצוות בתורה שלכאורה לא ניתן להגיע אליהם מבלי שיעברו קודם עבירה, כמו מצוות השבת גזל וכדומה, והרב ביאר (ובעקבות כך התפתח דיון שלם) שבוודאי מצוות אלו אינם מצוות חיוביות (שאינם חובה על האדם) אלא מצוות קיומיות, וכמו מצוות נתינת גט לאישה, שבוודאי אין האדם מחויב לגרש את אשתו, אלא שהתורה אומרת שבאם ירצה לגרשה אזי יש לעשות זאת ע"י נתינת גט. תוך כדי הדיון בנושא, גלשו המשתתפים לכמה נושאים שונים, לדוגמא: צדיק שאין לו יצר הרע כלל, והוא מואס ברע, האם הוא מקבל שכר כשהוא נמנע מלעבור עבירות? בהקשר זה הובא הסיפור הידוע על אדמו"ר הצמח צדק שרבינו הזקן רצה לתת לו במתנה השגה בתורה, והצ"צ מיאן באומרו שרוצה להתייגע בתורה, ולא שהתורה תהי' אצלו בדרך ממילא, אך בסוף ימיו הצ"צ התחרט על כך, ואמר שאם היה מקבל את מתנת רבינו הזקן, אזי היה מתייגע על השגת התורה ברובד עמוק ונעלה יותר, וכעת צריך להתייגע על השגת התורה שבמדריגה נמוכה יותר... ואותו הדבר אצל צדיק שהרג את יצרו, שאמנם אין לו יגיעה ב'סור מרע' אבל בעניין 'עשה טוב' - הרי לעולם אין גבול).
* * * * *
עצם והתפשטות
אות ז:
באות זו יבאר הרבי כיצד ג' עניינים הנ"ל נרמזים בדברי המדרש (שיר השירים רבה א, ג) על הפסוק (שיר השירים שם) "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך" - "כל השירים (= דברי תורה) שאמרו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו (=לאחר מ"ת) שמן תורק שמך - כאדם שמוריק מכלי אל כלי. כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך". ומבאר הרבי שהנה החילוק בין ריח לשמן הוא בשלושה דברים, וכדלהלן:
א) ריח הוא רק 'התפשטות' מן הדבר, ולא הדבר עצמו, מה שאין כן השמן שהוא העצם (ולא רק התפשטות) וזה קשור עם החידוש שנתחדש במ"ת לגבי נותן התורה ומְצַוֶּה המצוות, שהתורה מצד עצמה היא רק הארה מעצמותו ומהותו של הקב"ה (ריח) אך במ"ת נמשך בה העצם ממש (שמן), "אנא נפשי כתבית יהבית" "נמכרתי עמה" שבמ"ת נמשך 'עצמות' ממש.
ב) כשמריחים את הריח, הרי לא נחסר מאומה בשמן, אך כשמריקים את השמן מכלי אל כלי הרי נחסר השמן שהיה בכלי הראשון, וחילוק זה הוא כעין החילוק שנפעל בתורה עצמה במתן תורה, שע"י שהתורה נתנה לישראל הרי נעשו הם בעלים על התורה, ש"לא בשמים היא", ופסק ההלכה נקבע כפי איך שנפסק בבי"ד כאן למטה, ונמצא שהתורה אכן ניטלה מהעליונים, וניתנה לתחתונים.
ג) חילוק נוסף יש בין ריח ושמן, שהריח הולך וכלה ועד שלא נשאר ממנו מאומה (וגם ההנאה מהריח היא רק באותה שעה שמריח, ולאחרי שנפסק הריח כלתה הנאתו - שלכן אין מברכים על הריח ברכה אחרונה - מגן אברהם או"ח ריש סימן רטז), משא"כ כשאוכל השמן הרי גם לאחר שנתעכל המזון במעיו הרי הוא נשאר במציאות אלא שנעשה דם ובשר כבשרו (ועד שפועל על האדם שהתכונות שלו יהיו כפי המאכל - וכידוע בטעם איסור אכילת בע"ח הדורסים וטורפים - ראה רמב"ן ויקרא יא, יא) - וכך גם לגבי התורה, שלאחרי מ"ת התורה פועלת בעולם ומשנה אותו כמו מאכל שנכנס בגוף בפנימיותו ומזין אותו ומשנה אותו, ולא רק כמו שהיה אצל האבות שהמצוות שקיימו לא החדירו את הקדושה בתוך הדבר הגשמי עצמו, שלפני מ"ת אזי המצוות שקיימו האבות לא היה בכוחן להפוך את הדבר הגשמי לחפץ של מצווה או חפץ של קדושה (וכמו ריח).
המשכת העצמות
אות ח:
ומבאר הרבי, שבנוגע לג' חידושים אלו, אזי החידוש העיקרי שבזה הוא מה שבמ"ת היתה המשכת העצמות בתורה, ומחידוש עיקרי זה נובעים כל יתר העניינים. דהנה התורה מצד עצמה אינה יכולה לפעול שינוי בעולם, כיוון שהיא באין ערוך להעולם, וא"כ אינה יכולה לפעול בו שינוי (ועד"ז מצוות התורה), אך ע"י שנמשך בה העצמות, שהעצמות הינו נעלה מכל ההגבלות ויכול לחדור ולפעול בכל מקום ומקום רוחני או גשמי, ממילא יכולה התורה לחדור בעולם ולשנותו. וכך גם בעניין בעלות ישראל על התורה, ועד כדי שקוב"ה חייך ואמר "נצחוני בני נצחוני בני" וכנ"ל, הרי כוח זה שבישראל הוא ג"כ מצד שהם (נשמות ישראל) מושרשים בעצמות (שהעצמות נעלה גם מכמו שצמצם עצמו בתואר 'קוב"ה' ולכן ישראל (המושרשים בעצמות ממש) יכולים לנצחו כביכול) אלא שכוח זה שבישראל מתגלה ע"י התורה, שהיא מגלה בישראל את שורש נשמתם, וזה מרומז ב"אנכי ה' א-להיך" - שע"י "אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית" דהיינו ע"י שהמשיך עצמותו בתורה, עי"ז נמשך "אנכי" גם בכאו"א מישראל - "אנכי (הוי') א-להיך" - לשון יחיד.
ישראל למעלה מהתורה
ומוסיף הרבי (במאמר המוסגר) שע"י שהתורה מגלה בחי' "אנכי" בכל אחד מישראל, אזי ה"אנכי" דישראל הוא למעלה יותר מה"אנכי" שבתורה, שהרי השרש דישראל הוא למעלה גם מהשורש דתורה, שהרי התורה היא בשביל ישראל (ראה תנא דבי אליהו רבה פי"ד) - אלא שזה גופא מתגלה ונמשך ע"י התורה.
וכתוצאה מחידוש עיקרי זה (המשכת העצמות בתורה) נפעל גם מה שהבאנו לעיל (מליקוטי תורה) שכשישראל לומדים תורה "נעשה בירור והבדלה בין טמא לטהור ויתפרדו כל פועלי אוון" (שע"י לימוד התורה דישראל נעשה שינוי בדברים שבעולם) - דע"י שיהודי עוסק בתורה נמשך גילוי העצמות ("אנכי" - הן ה"אנכי" שבתורה, והן ה"אנכי" שבישראל שלמעלה מה"אנכי" דתורה - כנ"ל) - ועי"ז נפעל שינוי בעולם.
הביטול דאברהם והביטול דמשה
אות ט:
באות הקודמת (בסופה) נתבאר, כי מה שע"י לימוד התורה דישראל נפעל שינוי בעולם הוא ג"כ כתוצאה מהחידוש העיקרי שנפעל במ"ת - המשכת העצמות בתורה. באות זו הרבי מבאר זאת בעומק יותר. שהרי בכדי שבלימוד תורה דהאדם יומשך ה"אנכי", זה רק שלימוד התורה שלו הוא בתכלית הביטול, והכוח לזה שיבוא האדם לתכלית הביטול בא מזה שבתורה נמשך העצמות דווקא, שזה מביא לביטול בתכלית, ולכן קודם מ"ת שלא היתה המשכת העצמות בתורה ומצוות, ועבודת האבות היתה מגעת רק ל'שרש הנבראים' (ראה ספר המאמרים תש"ג עמ' 23) ולא בהעצמות, אזי הביטול שלהם לא הי' ביטול בתכלית, וכדכתיב גבי אברהם (בראשית יח, כז): "ואנכי עפר ואפר" שלמרות ש"האפר אין לו דמיון וערך אל מהות העץ הגדול באורך ורוחב ועובי קודם שנשרף לא בכמותו ולא באיכותו" (תניא אגרת הקודש סימן טו) הנה בכל זאת האפר הוא גם איזה מציאות דבר, ואין זה ביטול בתכלית ממש, אך הביטול שלאחר מ"ת הוא כמו הביטול דמשה, דכתיב בי' (שמות טז, ז) "ונחנו מה" - ביטול בתכלית (במאמר המוסגר מוסיף הרבי שהביטול ד"ונחנו מה" קשור בשם הוי', שכן הוי' במילוי אלפין (=י-ו-ד, ה-א, ו-א-ו, ה-א - בעניין המילויים השונים - ראה בשיעור הקודם באריכות) הוא בגימטריה מ"ה, אך ע"י מ"ת נמשך מבחי' "אנכי" שלמעלה משם הוי' (וכנ"ל) והביטול הבא מצד "אנכי" הוא נעלה יותר גם מהביטול ד"ונחנו מה").
ג' הפירושים כנגד ג' החידושים
אות יו"ד:
באות זו מסכם הרבי את הדברים. דהנה ג' הפירושים (שהובאו בתחילת המאמר) בתיבת "לאמר" הם למעשה אותם ג' העניינים שנתחדשו במתן תורה, דהנה הפירוש (השני) ב"לאמר" הוא, שכשיהודי עוסק בתורה הרי הוא חוזר וממשיך את דברי הקב"ה, וכדכתיב "תען לשוני אמרתך", והיינו שעסק התורה שלו הוא בביטול בתכלית, עד שלא קיימת כאן המציאות של הלימוד שלו, אלא רק דיבורו של הקב"ה - "תען לשוני אמרתך" - הנה ביטול זה נובע כנ"ל מהמשכת העצמות שהיתה במתן תורה, שזהו החידוש העיקרי דמ"ת וכפי שנתבאר בארוכה.
וכן הפירוש (הראשון) ב"לאמר" שבמתן תורה נתחדש שע"י שיהודי לומד תורה אזי הקב"ה אומר את אותם דברי התורה שהוא לומד, וכפי שאומרים חז"ל ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו" - פירוש זה מקביל לחידוש שנפעל במ"ת שישראל (מקבלי התורה) יכולים לפעול גם בקב"ה, ועד שקוב"ה חייך ואמר "נצחוני בני נצחוני בני", וכנ"ל.
והפירוש השלישי שעשרת הדברות חודרים ופועלים בעשרה מאמרות, זהו העניין שנתבאר לעיל שהתורה חודרת בעולם ומשנה אותו, וזהו מצד החידוש שנפעל במ"ת שהתורה מושלת ושולטת על העולם.
חירות אמיתית
והרבי מסיים, שכפי שנתבאר שהתורה מושלת בעולם, הרי כך גם בנוגע ליהודי העוסק בתורה, שגם הוא נעשה מושל ושולט על כל העולם, ובוודאי שאין שייך שיהיה שום שלטון בעולם שישלוט בו, וכמאמר חז"ל (אבות פרק ו משנה ב) "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ומגאולה זו הפרטית (שע"י עסק התורה נעשה בן חורין) באים לגאולה הכללית, שאז יהי' חירות אמיתית, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
מגולה לגאולה
(בהקשר לזה הזכיר הרב את דברי הרבי הידועים בנוגע להבדל בין המילה 'גולה' למילה 'גאולה' - שההבדל ביניהם הוא רק באות א' (הנוספת בתיבת 'גאולה') - שאות א' זו רומזת לקב"ה 'אלופו של עולם' - שכשנמשך עצמות הבורא ב'גולה', הופכת היא בדרך ממילא ל'גאולה') .
נכתב ע"י: שמואל אלבום