סיום ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים התשמ"ב
- תגיות: יציאת מצרים , חמישים שערי בינה , אתכפיא , אתהפכא , בזבוז האוצרות , גאולה , אראנו נפלאות , פסח , יא ניסן
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעור הקודם
הרבי מבאר, שעניין יציאת מצרים קשור עם העניין של 'חמישים שערי בינה', שכן ביצי"מ היה צורך להוציא את ישראל ממ"ט (=49) שערי טומאה, ולכן מיד לאחר יציאת מצרים מתחילים ימי הספירה שבכל יצאו משער אחד של טומאה, וזאת באמצעות המשכת שער אחד של קדושה - מחמישים שערי בינה. הרבי גם מוסיף רמז נפלא בזה, שבכל התורה נזכר חמישים פעם עניין יציאת מצרים - כנגד חמישים שערי בינה.
ועניין זה דחמישים שערי בינה קיים בכמה דרגות. או כמו שהם נמשכים דרך ספירת המלכות, שזו דרגה נמוכה יחסית בהמשכת החמישים שערי בינה, קיימת גם המשכת חמישים שערי בינה כפי שהם במקומם - בספירת הבינה עצמה, והדרגה הגבוהה בהמשכת החמישים שערי בינה היא כשהם נמשכים כפי שהם בבחינת הכתר. ובכתר עצמו - בדרגת 'עתיק' (=פנימיות הכתר), ועד ל'פנימיות עתיק' (ראה בשיעור הקודם שם נתבארו כל דרגות אלו באריכות).
וזה ההבדל שבין יציאת מצרים והגאולה העתידה, שאמנם גם ניסי יצי"מ וגם הניסים דלעתיד קשורים עם הגילוי דחמישים שערי בינה, אך ההבדל ביניהם הוא שביצי"מ התגלתה הדרגה הנמוכה בחמישים שערי בינה, שהם התגלו כפי שהם נמשכים במלכות, ואילו לעתיד תתגלה הדרגה העילאית ביותר בזה - חמישים שערי בינה כפי שהם בכתר, ובכתר גופא - בפנימיות הכתר, ועד לפנימיות עתיק שזהו דרגת הא"ס ממש.
ומה שבנוגע ליצי"מ נאמר (בהגדה של פסח) ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו" - מבאר הרבי, שגם זה היה על ידי ההתלבשות בספירת המלכות תחילה, וזה נרמז בפסוק (שמות יב, כג) "ופסח הוי' על הפתח" כלומר: מה שבפסח נמשכו דרגות נעלות ביותר באופן של דילוג וקפיצה (שכן המשכת דרגות כאלו אינה עפ"י הסדר הרגיל, אלא בדרך של 'דילוג'), אזי דילוג זה הי' על ה'פתח' ("ופסח הוי' - על הפתח") ש'פתח' הוא כינוי לספירת המלכות.
ומוסיף הרבי, שעם כל זאת, ישנה מעלה מיוחדת בגאולת מצרים דווקא (שלכן גם לעתיד לבוא, הגם שיהיו גילויים הרבה יותר נעלים מיצי"מ, בכל זאת, ימשיכו ויזכירו גם את ניסי יצי"מ), שאז נתחדש כללות עניין הגאולה, והי' 'פתיחת הצינור' על כל הגאולות, כולל גם הגאולה העתידה, ועל אף שהגאולה העתידה תהיה גאולה נעלית יותר.
ומוסיף הרבי, שהסיבה שהפסוק אומר "כימי צאתך מארץ מצרים" ("ימי" - לשון רבים) היא, שכל הימים מהגאולה הראשונה (יצי"מ) ועד לגאולה העתידה - כולם נקראים "ימי צאתך מארץ מצרים", ש'מצרים' פירושו מיצרים וגבולות, ומאז ש'נפתח הצינור' לגאולה מהמיצרים ביציאת מצרים - אזי בכל יום יוצאים מעוד הגבלה, שבכל יום האדם מתעלה יותר בעבודתו ומשתחרר מ'הגבלה' נוספת, וכך בכל יום יוצאים מהגבלה נעלית יותר, ועד שמגיעים ל'שיא' ולדרגה הגבוהה ביותר - לגאולה העתידה. וזה הפירוש הפנימי במאמר המשנה (פסחים קטז, ב): "בכל דור ודור (ורבינו הזקן מוסיף (תניא פמ"ז): "בכל יום ויום") חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ("היום" - תניא שם) ממצרים" - שהיציאה ממצרים נעשית כאמור כל יום, ובכל יום יוצאים מסוג 'מצרים' בדקות יותר.
ומוסיף הרבי, שעניין זה (יצי"מ שבכל יום) נעשה בעיקר בשעת קריאת שמע בבוקר ובערב, וכמו שכותב רבינו הזקן (תניא שם) דמה שתיקנו חכמים לקרוא פרשת ציצית (שבה מזכירים יצי"מ) בשעת ק"ש, הוא מכיוון שק"ש ויצי"מ שניהם עניין אחד, שכשהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, זהו עניין יצי"מ, ולפ"ז בכל פעם שהאדם קורא ק"ש הוא יוצא מעוד מיצרים וגבולות.
וכך יוצאים בכל יום ממיצרים ומהגבלות באופן נעלה יותר, ועד שמגיעים ל"ופרצת" (בראשית כח, יד) כלומר: פריצת כל הגדרים וההגבלות, שתכלית השלימות בזה היא ביאת משיח צדקנו שעליו נאמר (מיכה ב, יג) "עלה הפורץ לפניהם" ולכן גם מודגש (לגבי משיח) שהוא "משיח בן דוד" - שדוד הוא מבני פרץ (ראה רות סוף פרק ד) שלגביו נאמר (בראשית לח, לט) "מה פרצת עליך פרץ" - פריצת כל הגדרים והמדידות וההגבלות.
והרבי מוסיף, שכמו שיש יציאת מצרים הכללית וגאולה כללית, כך בעבודת האדם קיימות יצי"מ פרטית וגאולה פרטית. שהנה בתחילת היום קודם התפילה האדם נמצא עדיין במאסר ('מצרים') הגוף, שאחרי שהנשמה עולה בלילה למעלה, היא חוזרת בתחילה רק באופן של 'מקיף' (=מלמעלה) שעל זה נאמר (ישעיה ב, כב) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" - "אל תקרי בַמֶּה אלא בָּמָה" (ברכות יד, א) שהאדם קודם התפילה, שהנשמה היא רק "באפו" (כלומר שהיא עדיין באופן מקיף כנ"ל) הוא כמו 'במה' (=עבודה זרה) - שאז האדם נמצא בתוקף ה'מיצרים' ובתוקף הישות הנובעת מחומריות הגוף.
הרב סיפר (עניין זה לא הוזכר בשיעור הקודם) שבזמן שאדמו"ר הרש"ב ואחיו הרז"א (=רבי זלמן אהרן) היו ילדים קטנים, שאל פעם הרז"א (שהיה הגדול ביניהם) את אחיו הרש"ב, מדוע בתפילת 'מודה אני' מופיעה נקודה אחרי המילה "בחמלה". וענה לו הרש"ב, שנקודה זו היא 'נקודת היהדות' (כלומר שעניין ההודאה לה' שב'מודה אני' - היא נקודת היהדות). ואז שאל אותו הרז"א, אם כך, מדוע אחרי המילה "חמלה" שבתחילת ברכת 'אהבת עולם' אין מופיעה נקודה? ויענהו הרש"ב, שאמנם ב'מודה אני' (הנאמרת עוד לפני נטילת ידים) היתה זו נקודה, אך כשאוחזים בברכת 'אהבת עולם' (הנאמרת לפני ק"ש) הנקודה כבר התפשטה והתרחבה...
סיפור זה, ממחיש את הנאמר כאן במאמר שקודם התפילה הנשמה נמצאת רק "באפו" וצריכים להמשיך אותה בכל הגוף...
וע"י עבודת התפילה נעשה כמו יציאת מצרים, ועד שנעשית גאולה פרטית בדוגמת הגאולה העתידה, שההבדל בין גאולת מצרים לגאולה העתידה הוא על דרך ההבדל שבין 'אתכפיא' ו'אתהפכא' - וכפי שנתבאר באריכות בשיעור הקודם, שלגבי יציאת מצרים נאמר (שמות יד, ה): "כי ברח העם" - ומבאר בזה רבינו הזקן (תניא פל"א) "שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי", ולכן היה צורך 'לברוח' ממקום הרע (שזו בחינת 'אתכפיא'), ובגאולה העתידה כתיב (ישעיה נב, יב) "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" - שאז יהיו בני ישראל בתכלית הזיכוך, והרע עצמו יתהפך לטוב (וכדכתיב (צפניה ג, ט) "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד" - שאפילו הרע דאומות העולם יהפך לטוב), ואזי לא יהיה צורך בבריחה.
הרב הוסיף (גם עניין זה לא נאמר בשיעור הקודם) שזו גם הסיבה לכך שבפסח החמץ אסור בתכלית האיסור, ובחג השבועות (שבו מסתיים העניין של פסח - כמ"ש (שמות ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה") אזי לא רק שהחמץ מותר, אלא אף מביאים ממנו קרבן (שתי הלחם) למרות שבבית המקדש אסורה הקרבת חמץ כל השנה! והעניין בזה, שחמץ רומז על היצה"ר ("שאור שבעיסה" - ראה ברכות יז, א), ולכן בפסח - בתחילת התהליך, כשהרע עדיין בתקפו אזי אי אפשר לעבוד את ה' אתו, אלא יש לברוח ממנו ('אתכפיא') אך בחג השבועות, אחרי עבודת הזיכוך במשך ימי הספירה בהם אנו מבררים את שבעת המידות כפי שכל מידה כלולה בעצמה מכל השבע מידות (שלכן אנו סופרים 49 ימים - 7 כפול 7) - אזי הופכים את היצר ('אתהפכא') וניתן לעבוד את ה' איתו גופא (וכפירוש חז"ל (ברכות נד, א) על הפסוק "בכל לבבך" (דברים ו, ה) - "בשני יצריך").
* * * * *
שלושת השלבים
המשך אות ה:
הרבי מבאר שבכללות, הגאולה כוללת שלושה שלבים. א) 'אתכפיא' (וכמו שהיה ביציאת מצרים, וכנ"ל); ב) ביטול הרע לגמרי, וכדכתיב (זכריה יג, ב - בנוגע לגאולה העתידה) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וזהו השלב הראשון ב'אתהפכא', ובעבודת האדם זהו העניין ד"ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, כב) שפסוק זה אמר דוד המלך כשהרג את היצה"ר שלו ע"י תעניות וסיגופים (ראה תניא פ"א); ג) הפיכת הרע עצמו לטוב - וכדכתיב (צפניה ג, ט - הובא לעיל) "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד" - שהרע דאומות העולם עצמו יהפך לטוב, (ובעבודה זהו העניין ד"בכל לבבך - בשני יצריך" וכנ"ל) - שזה השלב הסופי ב'אתהפכא', שהרע עצמו נהפך לטוב.
שַׁמָּשׁ גדול
ומוסיף הרבי שכך תראה המציאות לעתיד, שהגויים עצמם ישמשו את ישראל, וכדכתיב (ישעיה סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם", ולא רק מין הַמְדַבֵּר, אלא אפילו חיות רעות - שבתחילה יקויים בהם "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (ויקרא כו, ב) - "משביתן שלא יזיקו" (תורת כהנים שם) שזהו השלב הראשון ב'אתהפכא', אך מזה יבואו לשלב נעלה יותר שהחיות עצמם יסייעו לעבודת ה' וכפי שמרומז בכתוב (ישעיה יא, ו-ז) "וגר זאב עם כבש . . ואריה כבקר יאכל תבן" - דהיינו, שתהיה תועלת מאריה וזאב כמו מצאן ובקר, וכפי שמסופר בגמרא (סנהדרין נט, ב) לגבי הנחש, שאם לא היה מתקלל (בחטא עץ הדעת), הי' "שַׁמָּשׁ גדול", ו"כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים (=סוג אבנים טובות) טובים ואבנים טובות ומרגליות ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו" (שלכן קודם החטא הי' לנחש רגלים - כמסופר ברש"י בראשית ג, יד) - ולעתיד שהחיות ישמשו לעבודת ה' אזי גם הנחש יחזור לתפקידו ויהיה שמש, ובאופן ד'גדלות' - "שַׁמָּשׁ גדול".
המעלה המיוחדת שב'אתכפיא'
אות ו:
באות זו יבאר הרבי בעומק יותר, מדוע לעתיד לבוא יצטרכו להזכיר את ניסי יציאת מצרים (נוסף על מה שנתבאר באות ג - שביצי"מ נפתח הצינור על כל הגאולות) ומבאר הרבי עפ"י האמור (אות ה) שיצי"מ היא בחינת 'אתכפיא', והגאולה העתידה היא בחינת 'אתהפכא', שהנה ישנה מעלה ב'אתכפיא' על 'אתהפכא', שדווקא ב'אתכפיא' כשעדיין יש יצה"ר ויש צורך להילחם עמו, אזי מלחמה זו נקראת עבודת ה', שעובד ונלחם כנגד טבעו, משא"כ ב'אתהפכא' כשכבר הרגו ליצה"ר אזי אין צורך במלחמה.
וכמו שכותב רבינו הזקן בתניא (פרק טו) בנוגע למאמר הגמרא (חגיגה ט, ב) שהשונה פרקו מאה פעמים אינו נקרא 'עובד א-להים', והשונה פרקו מאה ואחד פעמים - הוא הנקרא 'עובד א-להים', ומבאר רבינו הזקן, שהרגילות בזמניהם היתה ללמוד כל דבר מאה פעמים, ולכן מי שלומד כפי הרגילות ואינו כופה ומשנה טבעו - אזי אינו נקרא 'עובד א-להים', אבל כשלומד יותר מהרגיל, ובזה כופה ומשנה טבעו - זה נקרא 'עבודה', וזו המעלה ד'אתכפיא' - שנלחם כנד טבעו וכופה אותו, משא"כ בבחינת 'אתהפכא' כשכבר א"צ למלחמה.
ולכן דווקא על עבודת ה'אתכפיא' נאמר (תניא פכ"ז בשם הזוהר) "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" - שע"י שיהודי כופה ונלחם ביצרו נמשך אור נעלה שלגביו כל העולמות בהשוואה, ולכן נאמר בו הלשון "אסתלק" (מלשון סילוק ועליה) שאור זה המשכתו היא בדרך של 'רוממות' מכיוון שזהו אור הא"ס הבלתי מוגבל.
בזבוז האוצרות
וכפי שמאריך (בקשר לעבודת ה'אתכפיא') בהמשך 'באתי לגני' התש"י (פרק יא), שכמו שמלך בשר ודם שיש לו בבית גנזיו אוצרות שאצרו אבותיו ואבות אבותיו מדורי דורות, שבזמן רגיל לא רק שאין משתמשים בהם, אלא יתירה מזו, הם כמוסים וגנוזים מעין כל רואה, ומ"מ בשעת המלחמה בכדי לנצח את המנגד, אזי לא רק שמשתמשים באוצרות, אלא שגם מבזבזים אותם, שבזבוז הוא למעלה ממדידה והגבלה, ודוגמתו בהנמשל למעלה שעניין הניצחון (מידת ה'נצח') מושרש בעצם הנפש, שלכן בכדי לפעול ניצחון הקדושה על הסטרא אחרא, אזי גם אותם האוצרות שעליהם נאמר (ישעיה סד, ג) "עין לא ראתה א-להים זולתך" נותנים גם אותם, ובאופן של בזבוז (הרב הוסיף שאוצר זה שנתגלה מלמעלה לצורך ניצחון המלחמה הוא מה שדווקא בדורות האחרונים נתגלתה פנימיות התורה, שעל ידה יוצאים למלחמת בית דוד, ומנצחים את הסט"א. הרב הוסיף עוד, שלגבי מידת הנצח (ענייין הניצחון) אנו רואים שלא רק שהמלך מבזבז את אוצרותיו ואוצרות אבותיו, אלא המלך בעצמו עומד בקשרי המלחמה, ומשליך חייו מנגד, וכמו שראינו דוגמת זה אצל רבותינו נשיאינו שבשביל הפצת התורה והיהדות, והבאת הגאולה, התעסקו בזה בגופם, ומסרו נפשם בפועל ממש).
והרבי מוסיף, שנתינת האוצרות היא לאנשי החיל הפשוטים דווקא (אלו הניצבים בפועל בחזית...) והוא 'מידה כנגד מידה' - דכמו שעבודתם היא במס"נ למעלה מכל ההגבלות, כך הם מקבלים את כל האוצרות באופן של בזבוז למעלה מכל ההגבלות.
ולכן גם לעתיד יזכירו הנפלאות של יצי"מ, שהרי כאמור המשכת האוצר הוא דווקא בשביל נצחון המלחמה, ולעתיד ('אתהפכא') הרי לא תהיה מלחמה, ולכן יזכירו יצי"מ גם אז, בכדי להמשיך גם אז את מעלת ה'אתכפיא' וגילוי האוצר.
אלא שלעתיד לבוא יהיו ב' המעלות, שיומשך האוצר (מעלת ה'אתכפיא') אך כמו כל העניינים שיהיו לעתיד, יהיה זה בגילוי ממש, שהרי (ישעיה ל, כ) "ולא יכנף עוד מוריך" (ראה לעיל סוף אות ב - ובשיעור הקודם), וכפי שיבואר באות הבאה, שזהו מה שמודגש בכתוב שלע"ל יהיה "אראנו נפלאות".
הכול בכוח מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות
אות ז:
באות זו הרבי מסיים ו'חותם' את המאמר. שלאור כל המבואר לעיל, יובן היטב לשון הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" שהכתוב משווה את הגאולה העתידה ליצי"מ למרות שהנפלאות שיהיו בגאולה העתידה הם 'נפלאות' גם יחסית לניסים שהיו ביצי"מ (כנ"ל אות ב) והביאור, שלע"ל תהיה גם מעלת ה'אתכפיא' וגם המעלה ד'אתהפכא' - "אראנו נפלאות".
וכל הגילויים האלו יבואו בכוח מעשינו ועבודתינו כעת בזמן הגלות, שכללות העבודה בזמן הגלות היא באופן דמסירות נפש, שהרי בזמן הגלות ובפרט ב'עקבתא דמשיחא' יש הרבה מונעים ומעכבים וריבוי נסיונות, ובמיוחד הנסיון ד"לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו" (סעיף הראשון דהשו"ע), ובכל זאת אין מתחשבים עם כל המניעות, ולומדים תורה ומקיימים מצוות בלי כל חשבונות, ועד שאפילו "ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" (עירובין יט, א), שלא רק שהם מקיימים מצוות, אלא שהם "מלאים מצוות", אזי על ידי זה יוצאים מהגלות ברכוש גדול של תורה ומצוות, ובקרוב ממש תהי' הגאולה האמיתית והשלימה, ובאופן ד"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
ומבאר הרבי שהסיבה שלעתיד לבוא תהיה גם המעלה ד'אתכפיא', היא מכיוון שהגאולה הרי באה כתוצאה ממעשינו ועבודתינו בזמן הגלות, ולכן תהיה אז גם מעלה זו ד'אתכפיא'.
וע"ז אומר הכתוב, שהגם שהגילויים שהיו ביציאת מצרים, ובמיוחד בקריעת ים סוף היו גילויים נעלים ביותר, וכפי שרש"י כותב על הפסוק (שמות טו, ב) "זה א-לי ואנווהו" - "היו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים", הנה לע"ל יהיו גילויים נעלים יותר, ובאין ערוך, שגם הגילויים שהיו בקרי"ס היו 'על הים' - מלובש בבחינת 'מלכות' (הנקראת 'ים' - כמבואר בדרושי שביעי של פסח) וכפי שנתבאר לעיל לגבי הגילוי דיצי"מ (לפני קרי"ס) שהי' 'על הפתח' (שהוא ג"כ כינוי לספירת המלכות), וגם הגילוי דקרי"ס הי' רק לפי שעה, כי הגילוי אז הי' מצד מלמעלה והמטה לא היה 'כלי' לזה, וכמו יציאת מצרים שהיתה באופן ד"כי ברח העם" (כפי שנתבאר לעיל). אך לע"ל יהי' "אראנו נפלאות", שיהיו נפלאות גם ביחס לנפלאות שהיו ביצי"מ וקרי"ס, וכ"ז יהיה בגילוי "אראנו נפלאות", ובלי שום לבוש (גם לא הלבוש דספירת המלכות) וגם מצד המטה, ויחד עם זה יהי' גם המעלה דכימי צאתך מארץ מצרים, במהרה בימינו ממש, בביאת משיח צדקנו.
נכתב ע"י: שמואל אלבום