ד''ה ואתה ברחמיך הרבים תשמ"ח (כולו)
- תגיות: מאמרי כסלו , חנוכה , יחודא עילאה ויחודא תתאה , נרנחי
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
רקע כללי:
מאמר זה נאמר על ידי הרבי בשבת חנוכה התשמ"ח, והוא מיוסד (=מבוסס) על מאמר (המתחיל גם כן במילים אלו) שאמר חותנו - הרבי הריי"צ נ"ע, חמישים שנה קודם לכן, בשנת התרח"ץ.
המילים שבהם פותח הרבי את המאמר לקוחים מתפילת "ועל הניסים" הנאמרת בחג החנוכה, בתפילה זו אנו מודים לה' ואומרים: "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם . . מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" - מלות תפילה אלו שייכים לתוכנו הכללי של המאמר המבאר באריכות את השורש הרוחני של שלושת הניסים שהיו בחנוכה: נס נצחון המלחמה; נס מציאת פך השמן, והנס שהשמן דלק במשך שמונה ימים.
* * * * *
מדוע לא חוגגים את כ"ד כסלו?
אות א:
במאמר הרבי הקודם (משנת התרח"ץ) שואל הרבי הריי"צ שאלה: לכאורה עיקר הנס דחנוכה הוא הנס דניצחון המלחמה. והנה, נס זה היה בכ"ד כסלו - שביום זה הסתיימה המלחמה בניצחון גדול (הרבי כותב בהערה 3, שכך אמנם מובא בדרושי רבינו הזקן לחנוכה, וכך דעת ה'מאירי' (שבת כא, א), אך דעת הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ג הלכה ב) היא שגם הניצחון היה בכ"ה בכסלו), ואם כן דרוש ביאור מדוע קבעו את התחלת ימי חנוכה ביום כ"ה כסלו שאז התחיל נס הנרות, ולא בכ"ד כסלו - שבו היה הנס העיקרי - ניצחון המלחמה? ובפרט שנס הנרות עצמו בא כתוצאה מניצחון המלחמה, וכדיוק לשון הגמרא (שבת שם): "וכשגברו בית חשמונאי ונצחום (אז דווקא) מצאו פך אחד של שמן . . נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים"?
הרבי כותב, שבמאמרי חסידות אחרים מופיעה שאלה דומה: מדוע חג החנוכה נקבע על נס הנרות ולא על נס ניצחון המלחמה (וכפי שמתבטא אדמו"ר האמצעי (בספרו 'שערי אורה' על חנוכה): "למה עשו מהטפל עיקר ומהעיקר טפל"). אך במאמר הרבי הקודם הרבי נוקט בפשטות שחג החנוכה נקבע גם לזכר ניצחון המלחמה, אלא שהרבי שואל לגבי התאריך - מדוע החג מתחיל בכ"ה (שבו היה נס הנרות) ולא בכ"ד (שבו היה נס הניצחון).
הרבי כותב שבאמת יש שתי דעות בזה - אם חג החנוכה נקבע גם לזכר נס הניצחון או לא, ובמאמר זה של הרבי הקודם הרבי הולך לפי השיטה שהחג קשור גם עם ניצחון המלחמה, וכפי שרואים בנוסח של "ועל הניסים" שעיקר ההודאה היא על ניצחון המלחמה (והנס דהנרות מוזכר שם רק בצורה כללית מבלי לפרט הנס. בהערות 7 ו-10 הרבי כותב שמפשטות לשון הגמרא ורש"י נראה שהחג נקבע רק לזכר נס הנרות, שהגמרא (שבת שם) שואלת "מאי חנוכה?" ומפרש רש"י: "על איזה נס קבעוה?" והגמרא מספרת שהיה נס שמצאו פך אחד והדליקו ממנו שמונה ימים. ולדעה הסוברת שהחג קשור גם עם נס הניצחון יצטרכו לבאר את דברי הגמרא ששאלת הגמרא היא מדוע נקבעו שמונה ימים, או מדוע קבעו את החג בהלל והודאה (ולא ימי שמחה) וכפי שהרבי מאריך בזה בכמה מקומות בליקוטי שיחות).
ולכן הרבי הקודם שואל רק לגבי התאריך - מדוע החג מתחיל בכ"ה כסלו ולא בכ"ד. הרבי כותב (בהערה 11) שבלקוטי תורה (צו טז, א) מופיע סגנון שלישי של שאלה: מדוע חנוכה נקבע "ביום המנוחה" כלומר: מדוע קבעו את חג החנוכה בכ"ה כסלו שאז 'נחו מאויביהם' (הרב הוסיף, שזה משמעות הלשון חנוכה - חנו (=נחו) ב-כ"ה) ולא ביום הניצחון עצמו (כ"ד כסלו) כפי שבחגים אחרים (כגון פסח) החג נקבע ביום שבו נגאלו וכו'? אך כאמור, כאן הרבי הקודם נוקט שקבעו את חג החנוכה בכ"ה כסלו בגלל נס הנרות, ועל זה הוא מקשה שלכאורה היה צריך לקבוע את החג בכ"ד כסלו - היום שבו היה הניצחון.
מדוע לא מציינים את כ"ו כסלו כיום מיוחד?
אות ב:
הרבי הקודם שואל שאלה נוספת: שהנה בחנוכה היו שלושה ניסים: א) נס ניצחון המלחמה - שנס היה כאמור בכ"ד כסלו; ב) נס מציאת פך השמן - שנס זה היה בכ"ה כסלו; ג) הנס שמפך זה הדליקו שמונה ימים - שנס זה התחיל מכ"ו כסלו, שהרי לכ"ה כסלו הספיק השמן שבפך (הרבי מוסיף (בהערה 14) שגם אם נאמר כדעת הבית יוסף (או"ח סימן עתר) שחילקו את השמן לח' חלקים וכל יום הדליקו חלק אחד (והנס היה שדלק כל היום) בכל זאת, הנס היה לצורך ההדלקה דיום כ"ו). ואם כן דרוש ביאור, מדוע לא קבעו איזו תוספת מיוחדת ביום כ"ו כסלו שבו התחיל הנס שפך השמן הספיק לשמונה ימים?
יחודא עילאה ויחודא תתאה
אות ג:
באות זו, יבאר הרבי, על יסוד מאמר הרבי הקודם, ששלושת הניסים (הניצחון; מציאת הפך ושהספיק לשמונה ימים) נובעים משלוש דרגות שונות.
ידועים דברי הזוהר הקדוש (חלק א יח, ב), שהפסוק (דברים ו, ד): "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד" הוא "יחודא עילאה" (=אחדות ה' ברובד עמוק יותר) ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא "יחודא תתאה" (=אחדות ה' ברובד 'נמוך' יותר). עניין זה מבואר באריכות בשער היחוד והאמונה (שבספר התניא) ובריבוי מקומות בתורת החסידות. והעניין בקצרה הוא, שהנה כל הבריאה כולה בטלה במציאות לקב"ה, שהרי הבריאה אינה אלא 'הארה' מהבורא, וכפי שרבינו הזקן מבאר זאת באריכות (בשער היחוד והאמונה שם) ומביא על זה מאור השמש. שהנה השמש מפיקה אור היוצא ממנה ומאיר לארץ ולדרים עליה, ואור זה בוודאי נמצא גם בתוך גוף כדור השמש, אלא ששם (בתוך כדור השמש) הוא אינו נחשב למציאות נפרדת, מאחר שהוא כלול במקורו. וכך גם בעניין הבריאה שהיא 'זיו' והארה מהבורא, היא אינה נחשבת למציאות כמו זיו השמש שבתוך כדור השמש, שהבריאה 'נמצאת' תמיד בתוך מקורה - הקב"ה שהרי "לית אתר פנוי מיניה" (=אין מקום פנוי הימנו - תיקוני זוהר קכב, ב) - וממילא הבריאה כולה בטלה במציאות לה'. אך ביטול זה יכול להיות בשני אופנים: האופן הנעלה יותר ("יחודא עילאה") הוא שאכן נרגש שהעולמות אין להם שום מציאות, והמציאות היחידה שקיימת היא מציאותו של הבורא; הביטול הנמוך יותר ("יחודא תתאה") הוא שהנבראים חשים את מציאותם הם, אך הם יודעים (בשכלם, ולא בהרגשתם) שכל מציאותם היא מצד הקב"ה המהווה אותם בכל רגע מאין ליש.
וזהו ההבדל בין הפסוק "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד" ל"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - שבפסוק "שמע ישראל" אנו אומרים "הוי' אחד" וכפי שהסברנו כבר בכמה מקומות (מיוסד על שו"ע אדה"ז או"ח סא, ו) שהמילה "אחד" מורכבת מהאותיות א' ח' ו-ד'. א' רומז על הקב"ה ('אלופו של עולם') שאליו בטלים ה-ח' = ז' רקיעים וארץ, וה-ד' = ארבע רוחות העולם, והיינו שכל מציאותם של העולמות והרקיעים הוא הקב"ה, דרגה זו מקבילה לדרגת הביטול של עולם האצילות (שבו נמצאים המידות העליונות) שבעולם זה נרגש שהכול בטל בתכלית - ובלשון הזוהר: "יחודא עילאה" (ובלשון החסידות: 'ביטול במציאות').
בפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - מוזכרת מציאות העולם - "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". בחסידות מוסבר באריכות כי "ברוך" פירושו המשכה (כמו "המבריך את הגפן" כלאים ז, א), וכוונת הפסוק היא שיומשך 'שם' 'כבוד' ו'מלכות' שהם שלושה סוגי 'הארות' מהבורא, כנגד ג' העולמות בריאה יצירה עשייה (עולמות הנבראים). והיינו שבפסוק זה מודגשת מציאות הנבראים והחיות האלוקית המווה אותם מאין ליש, שזו דרגת הביטול המאירה בעולמות בי"ע (=בריאה יצירה עשיה), הנקראת בלשון הזוהר "יחודא תתאה" (ובלשון החסידות: 'ביטול היש').
ועד - אחד בחילופי אתוון
זהו גם ההסבר למה שנאמר בזוהר (ח"ב קלד, א) ש"ועד" הוא "אחד" בחילופי אתוון (=בחילופי אותיות). והביאור בזה, שאות א' של "אחד" מתחלפת באות וא"ו של "ועד" מכיוון שאותיות אהו"י הן אותיות הניקוד, ולכן מתחלפות זו בזו, ועל דרך זה האות ח' מתחלפת באות ע' מכיוון שאותיות אהח"ע הן האותיות הגרוניות ולכן גם הן מתחלפות זו בזו, והד' רבתי (=הגדולה) של "אחד" מתחלפת בד' (הרגילה) של "ועד". זהו הביאור כפי שכתבו מפרשי הזוהר, אך מדוע נבחרו דווקא אותיות אלו (כלומר מדוע האות א' מתחלפת דווקא בוא"ו ולא בה' או יו"ד - שגם הן אותיות הניקוד, וכן מדוע הח' מתחלפת בע' דווקא)? ועל זה נאמר בתורת החסידות (ראה באריכות בד"ה כל המאריך באחד תרע"ח, וכאן יובא בקיצור נמרץ:) שהאות א' רומזת כאמור לקב"ה - 'אלופו של עולם', ואכן מצד "יחודא עילאה" קיימת רק מציאות הבורא ותו לא, אך מצד "יחודא תתאה" אנו מדגישים גם את המשכת החיות לנבראים, ולכן בפסוק בשכמל"ו (יחו"ת) נרמז הדבר באות וא"ו - שצורת האות וא"ו (קו מלמעלה למטה) מרמזת על ההמשכה מלמעלה למטה (ראה באריכות תניא אגרת התשובה פרק ד); וכן האות ח' הרומזת על חכמה דאצילות (יחו"ע) היא מתחלפת באות ע' הרומזת על המשכת החכמה במידות - שהמידות הם במספר ע' (70) - דהיינו ז' מידות שכל אחד כלול מעשר - וגם כאן מודגשת מציאות העולמות, שכן המידות (בשונה מהחכמה) הן לצורך העולמות (וכפי שנאמר (תהלים פט, ג): "עולם חסד יבנה"), וכן לגבי האות ד' שבפסוק "שמע ישראל" האות ד' היא ד' רבתי, והיא רומזת על 'דיבור שבמחשבה' (שהוא נעלה יותר מדבר ה' שנמשך בעשרה מאמרות לצורך התהוות העולמות) והיא נחלפת בד' רגילה - שהיא עולם הדיבור - דבר ה' שנשך בעשרה מאמרות לצורך התהוות הנבראים.
ולסיכום, הפסוק "שמע ישראל" מורה על "יחודא עילאה", והפסוק בשכמל"ו מורה על "יחודא תתאה". והנה, בפסוק "שמע ישראל" יש כ"ה אותיות, ובפסוק בשכמל"ו יש כ"ד אותיות. ובזה נרמז שהנס הראשון - נס ניצחון המלחמה שהיה בכ"ד כסלו שרשו בדרגת הביטול דיחו"ת, ונס מציאת הפך שהיה בכ"ה כסלו שרשו בדרגת הביטול דיחו"ע.
הוי' דלתתא והוי' דלעילא
אך הנס השלישי - שהשמן הספיק לשמונה ימים הוא למעלה גם מדרגת יחו"ע. שלכן הוא היה בכ"ו כסלו, שהוי' בגימטריא כ"ו, והגם שדרגת יחו"ע היא ג"כ בשם הוי' - וכפי שביארנו שזה קשור עם הפסוק "שמע ישראל" שבו נזכר "הוי' אחד", בכל זאת כאן מדובר אודות דרגה נעלית יותר, 'הוי' דלעילא' שלמעלה מ'הוי' דלתתא' (עניין זה יבואר להלן). שהנה גם הוי' אחד קשור (במידה מסויימת) עם העולמות, וכפי שביארנו מקודם שה-ח' וה-ד' של "אחד" רומזים לז' רקיעים ולד' רוחות העולם, (אלא שהם בטלים ל-א' - 'אלופו של עולם') ולכן זהו 'הוי' דלתתא' (=התחתון) כלומר: שם הוי' הקשור עם 'סדר השתלשלות' (השתלשלות הספירות והעולמות זה מזה עד לעולם הזה הגשמי) שלכן בפסוק "שמע ישראל" נאמר פעמיים שם הוי', ורק בנוגע לשם הוי' הב' נאמר "הוי' אחד" - שהוא קשור ב'סדר השתלשלות'; אך בנוגע לשם הוי' הראשון שנזכר בפסוק זה לא נאמר "אחד" כי לגבי שם הוי' זה - 'הוי' דלעילא' (=העליון) לא שייך כלל אפילו לומר שהעולמות בטלים אליו, שלגבי שם הוי' זה אזי אי אפשר אפילו 'לדבר' על מציאות נוספת.
ולכן נס זה קשור עם מספר שמונה (שהשמן הספיק לשמונה ימים) ששמונה הוא 'למעלה מהשתלשלות' (שכן העולם כאמור קשור עם המידות, "עולם חסד יבנה" שהם במספר שבע, ולכן כל ענייני העולם קשורים עם מספר שבע - שבעת ימי השבוע, שבעים אומות וכו', ושמונה הוא למעלה מהעולם - ובעומק יותר - למעלה מסדר השתלשלות הקשור בעולמות כנ"ל) שנס זה שרשו הוא מ'הוי' דלעילא' ש'למעלה מהשתלשלות' (הרב הוסיף, שלכן בחנוכה דווקא יש הכוח לנצח ולברר את החושך עצמו - וכפי שרואים (שבת כא, ב) ש"מצוותה (של נר חנוכה, הוא) משתשקע החמה" דווקא, שבאמצעות האור הנעלה שלמעלה מהשתלשלות (שמונה) ניתן לנצח את החושך עצמו (וראה בפרק ד' דהמאמר שזו הסיבה שהדלקת נ"ח בצד שמאל דווקא). הרב הוסיף עוד, שהעניין של הוי' דלעילא מודגש במספר שמונת ימי חנוכה - שהמספר שמונה הוא ב' פעמים הוי' - הוי' דלעילא והוי' דלתתא).
אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה
וממשיך הרבי, שהסיבה שבפסוק "שמע ישראל" יש כ"ה אותיות, שזה קשור עם בחינת "כה" - וכפי הידוע (ראה במדבר ל, ב וברש"י שם) שכל הנביאים התנבאו ב"כה" ("כה אמר ה'") ומשה התנבא ב"זה" ("זה הדבר"), שההבדל בין "כה" ל"זה" הוא על דרך ההבדל שבין "אספקלריא (=זכוכית) המאירה" ל"אספקלריא שאינה מאירה" (ראה יבמות מט, ב). כלומר: משה רבינו (אדון הנביאים) ראה את מראה הנבואה ב"אספקלריא המאירה" = כעין משקפת, שדרכה רואים את הדבר עצמו, אך שאר הנביאים ראו את מראה הנבואה ב"אספקלריא שאינה מאירה" = כמו ראי, שבו האדם לא רואה את הדבר בעצמו, אלא את הדמות הנשקפת ממנה בראי, וזו דרגה נמוכה יותר יחסית לדרגת הנבואה של משה, ומבאר הרבי, שמה שבפסוק "שמע ישראל" יש כ"ה אותיות, דהיינו בחינת "כה" - "אספקלריא שאינה מאירה" אפילו שפסוק זה הוא בדרגת הביטול דיחו"ע, כי גם יחו"ע לעומת הביטול שמצד 'הוי' דלעילא' "הוא כמו יחו"ת". ודרגת "זה" - "אספקלריא המאירה" - מתבטאת דווקא בנס השלישי, שהשמן הספיק לשמונה ימים, דשמונה הוא כאמור 'למעלה מהשתלשלות'.
החילוקים בין נרות המנורה לנרות חנוכה
אות ד:
בהמשך למבואר באות הקודמת שהנס דחנוכה (הנס השלישי - שהשמן הספיק לשמונה ימים) הוא מבחינה שלמעלה מהשתלשלות, מביא הרבי הקודם, שזו הסיבה לחילוקים שישנם בין נרות חנוכה לנרות המקדש. שבמנורת המקדש היו שבעה נרות, ונרות חנוכה הם שמונה נרות, וכן במקום עמידתם, שמנורת המקדש היתה בדרום (ימין) ונרות חנוכה הם בצד שמאל דווקא, ולכאורה הי' צריך להיות שנרות חנוכה יהיו כמו נרות המנורה שהרי ידוע הכלל (פסחים ל, ב): "כל דתקון רבנן כעין דאוריייתא תקון" (=תקנות חז"ל נעשו בדומה למצווה האמורה בתורה) ומדוע בכל זאת נרות חנוכה שונים מנרות המנורה, ובפרטים אלו דווקא?
והעניין בזה הוא, שמלחמת היוונים היתה בעיקר מלחמה רוחנית, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" (תפילת ועל הניסים) ועל ידי זה נעשה התגברות החושך (הרוחני) בעולם, ובמילא היו צריכים ללחום בחושך עצמו, ולכן תקנו שנרות חנוכה יהיו בצד שמאל דווקא, שהחושך שרשו מהצמצום (שהקב"ה מצמצם ומעלים את אורו הבלי גבול, בכדי שהנבראים יוכלו לקבלו), ומריבוי הצמצומים באור - נעשה חושך, והיות שהצמצום בא ממידת הגבורה, שהיא פועלת הצמצום, וגבורה היא "דרועא שמאלא" (=יד שמאל - הקדמת תיקוני זוהר דף יז, א), על כן יש להדליק הנרות בצד שמאל דווקא בכדי להילחם בחושך. אך בכדי שיהיה הכוח להילחם בחושך ולנצחו זהו על ידי האור שלמעלה מהשתלשלות דווקא, שלכן נרות חנוכה הם במספר שמונה וכנ"ל.
ואור זה נמשך על ידי המס"נ דמתתיהו ובניו (שהמס"נ שלהם היתה בשתים: א) שמסרו נפשם על קיום התומ"צ בשעת הגזרות; ב) שהשליכו חייהם מנגד ויצאו להילחם אף שהיו מעטים כנגד רבים), דכמו שמסירות נפש היא למעלה מדרך הרגיל באדם, והיא כמו 'למעלה מהשתלשלות' שלו, עי"ז נמשך גם מלמעלה אור שלמעלה מהשתלשלות.
והרבי מוסיף, שלכן במקדש היו שבעה נרות, ומקומם היה בדרום, שהיות ובמקדש לא היתה התגברות החושך שעי"ז נתעורר כוח המס"נ, אזי האור שבמקדש היה גילוי דהשתלשלות, ז' נרות, ולכן מקום המנורה היתה בדרום, כי אם היתה עומדת בשמאל (מקום החושך) לא הי' בכוח אור זה (אור דהשתלשלות) לנצח גם את החושך, ואדרבה הי' 'יניקת החיצונים' מאור זה (=שאם המנורה היתה עומדת בשמאל היה תוספת כוח בקליפות ששרשם מקו השמאל. הרב ביאר שמלחם הפנים שהי' בצפון לא תיתכן 'יניקת החיצונים' שלחם הוא מזון, והמזון הוא השפעה פנימית (כמו הלחם שנכנס בתוך גוף האדם) ולא ניתן לקבל השפעה פנימית ללא שיהיה כלי מתאים לכך, אבל המנורה שעניינה להאיר וייתכן שיהיה 'אור מקיף' היינו שמאיר על האדם מבחוץ, גם כשאינו 'כלי' לזה - אזי בזה תיתכן יניקת החיצונים. הרב הוסיף שעניין זה שבכוחם של נרות חנוכה להאיר את החושך עצמו מתבטא בעוד הלכות ייחודיות שמצינו בחנוכה - שרק בחנוכה מצינו שהמצווה היא להניח הנרות "על פתח ביתו מבחוץ" (שבת כא, ב) - שרשות הרבים (לעומת הבית פנימה) מסמלת את ענייני ה'חוץ' (וזו הסיבה גם ש"מצוותה משתשקע החמה" דווקא - כמו שנתבאר בפרק הקודם), וזה נרמז גם בלשון חז"ל (שבת שם) שזמן הדלקת נרות חנוכה הוא "עד דכליא רגלא דתרמודאי" (=עד שהתרמודיים היו חוזרים לביתם) ש'תרמוד' אותיות 'מורדת' - ונר חנוכה פועל באותם מורדים כליון ("כליא"), והיינו שנרות חנוכה הם נעלים יותר מנרות המנורה, שבכוחם להכניע ולבטל את החושך עצמו).
שורש כל הג' ניסים - מהוי' דלעילא
אות ה:
באות זו הרבי עומד על כך שמצד אחד אנו אומרים (באות הקודמת - אות ד) שעל ידי המס"נ של מתתיהו ובניו נמשך אור שלמעלה מהשתלשלות (הוי' דלעילא), ובכוח אור זה נצחו את היוונים, ומצד שני (באות ג) אנו אומרים שרק הנס שהשמן הספיק לשמונה ימים הוא מבחינה שלמעלה מהשתלשלות, ולא הנס דניצחון המלחמה?
ומבאר הרבי, שבאמת צריך לומר ששורש כל ג' הניסים שהיו בחנוכה הם מהוי' דלעילא, ובאים מבחינה שלמעלה מהשתלשלות, שלכן חנוכה הוא במספר שמונה (שימי החנוכה הם שמונה ימים), אך החילוק שבין ג' הניסים הוא, שהנס דנצחון המלחמה (ועל דרך זה הנס דמציאת פך השמן) הם התלבשו בלבושי הטבע, לבושים דהשתלשלות; והנס שהשמן הספיק לשמונה ימים גם הלבושים הם למעלה מהשתלשלות.
ולפי זה יומתק ביותר מה שהרבי הקודם נוקט במאמרו (שעליו מבוסס מאמר זה) שחג החנוכה נקבע גם על נס ניצחון המלחמה (ראה בארוכה לעיל באות א), שלולא מה שנתבאר כאן (שגם נס ניצחון המלחמה שרשו בהוי' דלעילא) אזי באמת אין ראוי לקבוע החג גם מחמת נס זה, שנס זה אינו בערך לנס דמציאת פך השמן ששרשו בהוי' דלעילא (הרב הביא על זה את המשל של המדליק נר באמצע היום - שלאור הנר אין כל משמעות כשהשמש בתקפה) - אבל לפי מה שנתבאר כאן שגם נס ניצחון המלחמה שרשו בהוי' דלעילא א"כ בוודאי שיש לקבוע בזכותו את החג, אלא שבכל זאת החג מתחיל רק למחרת - כ"ה בכסלו, שדווקא אז נתגלה שגם הנס דנצחון המלחמה שהי' אתמול - שרשו ביחודא עילאה (וכפי שהרבי יבאר באריכות באות ז).
ההבדל בין שלושת הניסים
אות ו:
באות זו, יבאר הרבי מדוע הנס דניצחון דמלחמה קשור עם לבושי הטבע, והנס דמציאת פך השמן הוא נעלה יותר (יחו"ע) ועד שהנס שהשמן הספיק לח' ימים הוא הנס הנעלה ביותר (הוי' דלעילא).
והעניין בזה הוא, שבנס הראשון הי' צורך במלחמה - והיינו שהיו צריכים להתלבש בלבושי הטבע, ויתרה מזו: בטבע דעוה"ז התחתון שהקליפות גוברים בו (כפי שנאמר בתניא פרק ו), שהמנגדים לקדושה הם גיבורים וצריכים ללחום כנגדם.
ומוסיף הרבי, שהגם שמצד אחד ניצחון המלחמה קשור עם המס"נ דמתתיהו ובניו, ומס"נ היא גילוי ה'יחידה' (הדרגה הגבוהה ביותר שבנפש, הקשורה בעצמות אין סוף - וראה בהמשך) שגילוי היחידה (שמזה בא המס"נ) הוא 'למעלה מהשתלשלות' שבאדם וכנ"ל, אך ההסבר בזה שיש שני אופנים בגילוי היחידה, ובכדי להבין זאת, נבאר מהו עניינה של ה'יחידה' ומה מקומה ביחס לשאר חלקי הנשמה.
נפש רוח נשמה חיה יחידה
במדרש (בראשית רבה יד, ט) נאמר: "חמשה שמות נקראו לה (לנשמה): נפש רוח נשמה חי' יחידה". נפש היא כוח המחשבה, הדיבור והמעשה (=כלומר: ה'מנוע' של הגוף); רוח - מידות (=רגשות); נשמה - שכל; חי' - כוח הרצון (שלמעלה מהשכל); ויחידה היא ניצוץ הבורא המלובש בנשמה. כפי שיש כוחות אלו בקדושה הם נמצאים גם בקליפה, שכן ישנם מחשבות דיבורים ומעשים שמצד הקליפה, ישנם מידות דקליפה, שכל המשרת את הקליפה, וכן רצון השייך לקליפה. 'יחידה' לא קיימת בקליפה כלל, וכוח זה - נמצא רק בנפש האלוקית, שכן 'יחידה' עניינה מה שבנשמה נמצא הבורא ממש - ודבר זה שייך כמובן רק בקדושה.
מסיבה זו המאבק בין הקדושה לקליפה נמצא רק בדרגות הנמוכות יותר - נפש רוח נשמה חי' (נרנ"ח) אבל כשמתגלה היחידה הרי שאין כלל 'מנגד' - שבקליפה לא קיים כוח מקביל לבחינת היחידה שבנפש.
אך כל זה כאשר מתגלה ה'יחידה' עצמה (בלשון הרבי: "כמו שהיא במקומה"); אך ישנו מצב שהיחידה עצמה אינה מתגלה, אך מתגלה 'הארה' ממנה המאירה בנרנ"ח, והיא נותנת כוח בנרנ"ח.
מכך שמתתיהו ובניו הוצרכו להילחם ביוונים מובן שאצלם לא היה גילוי ה'יחידה' עצמה, שאם היחידה היתה מתגלית כמו שהיא - אזי לא היה מקום למלחמה, שכאמור כשמתגלה היחידה אין שייך כלל מנגד הלוחם עמה, אך בכל זאת מה שהתעורר אצלם המס"נ (שהוא בא מה'יחידה') היינו שהיתה אצלם 'הארה' מיחידה לשאר חלקי הנשמה (נרנ"ח) ובכוח זה אכן נצחו את המלחמה, וכפי שביארנו שנמשך להם מ'למעלה מהשתלשלות' אבל בלבושי הטבע, שלכן הי' צורך במלחמה.
ולכן מבואר במאמר הרבי הקודם שנס ניצחון המלחמה שייך ליחו"ת, דאף שגם נס זה נמשך מלמעלה מהשתלשלות, אך בכל זאת הוא נמשך בלבושי הטבע, באופן שקיימת נתינת מקום למציאות וישות (לבושי הטבע) - שזהו עניינו של יחו"ת.
(בהערה 31 הרבי מקשר את עניין זה עם המבואר באריכות במאמר ד"ה לך אמר ליבי התש"כ בנוגע להארה המאירה מפנימיות הלב (יחידה) לחיצוניות הלב (הכוחות הנמוכים יותר) שלגבי הארה זו נאמר (דברים כא, י): "כי תצא למלחמה על אויבך" - שמצד אחד ישנה מציאות האויב, כיוון שזו רק הארה מפנימיות הלב; אך מאידך כתיב "על אויבך" - "למעלה מאויבך" (לקו"ת) - שהיות שזו הארה מפנימיות הלב, אזי אין לאויב שליטה ואחיזה. בהערה הבאה (32) הרבי מוסיף, שיש מעלה במה שה'יחידה' נמשכה בכוחות הנמוכים יותר, שכך נעשה ביטול המנגד כמו שהוא במקומו, ואכן יש מעלה ביחו"ע המאיר ביחו"ת, שמצד יחו"ע לכשעצמו לא נעשה ביטול המנגד כפי שהוא בתקפו, ודדוקא מצד ההתלבשות ביחו"ת שלגבי דרגה זו יש מנגד ומנצחים אותו נעשה ביטול המנגד גם כשהוא בתקפו (הרב הביא על זה משל מאדם השקוע בתפילה, ולגביו לא קיימים כלל ענייני העולם, שישנו חשש שמא כשיסיים את תפילתו ויצא לעולם אזי לא יוכל לנצחו, אבל כשגם בשעת התפילה יודע מענייני העולם ובכל זאת מבטלם, אזי נמצא שגם מצד ענייני העולם כפי שהם בתקפם - הם בטלים אצלו).
מצוות בדרך הטבע
(בקשר לעניין זה שיש מעלה שהמס"נ (יחידה) חודרת בלבושי הטבע, הזכיר הרב את הסיפור הידוע, שכשרבינו הזקן היה במאסרו בפטרבורג, אזי בכדי להגיע למקום החקירות היו צריכים לנסוע בסירה על פני הנהר. פעם הוצרך רבינו הזקן לקדש את הלבנה בזמן שלקחו אותו בסירה. רבינו הזקן ביקש מהפקיד שלקח אותו שיעצור לרגע את הסירה בכדי שיוכל לקדש את הלבנה, והפקיד לא הסכים, ואז עשה רבינו הזקן מה שעשה, והסירה נעצרה מעצמה. אך רבינו הזקן לא נעמד לקדש את הלבנה, והסירה המשיכה בנסיעתה. כעבור זמן קצר ביקש שוב הרבי מהפקיד שיעצור את הסירה, והפקיד שכבר הבין שבכוחו של הרבי לעצור את הסירה גם בעל כורחו, הסכים לעצור את הספינה, אך הוא תבע מרבינו הזקן 'תשלום' - הרבי היה צריך להבטיח לו (בכתב!) 'אריכות ימים'... הרבי הקודם סיפר שבילדותו הוא לא הבין מדוע היה צריך רבינו הזקן את 'טובותיו' של אותו פקיד, ועוד להתחייב לו על כך אריכות ימים, הרי כפי שהיה בתחילת הסיפור - יכל הרבי לעצור את הסירה ככל שיחפוץ? והביאור הוא, שיש לקיים את רצון ה' לא בצורה 'ניסית' כפי שזה מעל לגדרי הטבע, אלא ישנה מעלה כאשר המצווה נעשית וחודרת בתוך הטבע עצמו. הרב הוסיף, שכל סיפור המאסר והגאולה מדגיש את הנקודה הזו, שכן ידוע שחסידי אדה"ז יכלו (בגודל קדושתם) 'לשרוף' את כל פטרבורג, אך רבינו הזקן עצר בעדם (וצווה עליהם שלא יתקרבו כלל למקום) כי רצה שהגאולה תהיה בדרך הטבע, לעיני כל העמים והשרים, וכנ"ל).
וממשיך הרבי, שלאחרי נס ניצחון המלחמה (יחו"ת) נמשך האור באופן נעלה יותר - שמצאו פך אחד חתום בחותמו של כהן גדול, ששני עניינים בזה: א) שהפך הוא חתום, שזה מרמז שה'חיצונים' (=הכוחות המנגדים לקדושה) אינם יכולים לטמא את השמן, והינו שאין להם כלל אחיזה שם (ולא כמו בנס דניצחון המלחמה שהיו צריכים להילחם בהם); ב) בחותמו של כהן גדול - שכפי שמאריך בזה רבינו האמצעי בשערי אורה (ד"ה כי אתה נרי פרק יז) שזה בחינת ה'כתר' (ראה שם באריכות) שהחיצונים אינם יכולים ליגע שם כלל (שזו דרגת יחו"ע, שבה אין מקום לעניין של מציאות וישות). אך בכל זאת גם נס זה היה בלבושי הטבע, שמציאת הפך היא עניין טבעי - ולכן אף שנס זה הוא בדרגת יחו"ע, אך הוא בדרגת הוי' דלתתא, שבדרגה זו הגם שאין מציאות למנגד, אבל הוא מקור להתהוות (שהוי' מלשון מהווה) ולאחרי זה נמשך הנס באופן נעלה עוד יותר - שהדליקו בו שמונה ימים - שנס זה הוא נעלה לגמרי מגדרי הטבע - הוי' דלעילא.
והרבי מוסיף, שהנס של הספקת השמן לשמונה ימים גילה שגם הניסים הקודמים (ניצחון המלחמה ומציאת הפך) הם מהוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות, שהרי ניסים אלו הם היו ההכנה לנס דהספקת השמן, שרק ע"י הניצחון יכלו למצוא את פך השמן, ורק ע"י שמצאו את הפך יכלו להדליק בו, ולגלות שהוא דולק במשך שמונה ימים, וא"כ גם ב' ניסים הראשונים הם חלק מהנס השלישי - נס הספקת השמן, וא"כ גם הם שרשם מהוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות (וכמו שנתבאר לעיל באות ה), אלא שהם מצד עצמם (לא כמו שהם סיבה להנס דהספקת השמן) הם ביחו"ת ויחו"ע.
יישוב השאלות
אות ז:
באות זו מיישב הרבי את השאלות שנשאלו באות א' ובאות ב' - מדוע חג חנוכה אינו מתחיל בכ"ד כסלו (יום ניצחון המלחמה), וכן מדוע לא חדשו דבר בכ"ו כסלו (היום שבו התחיל נס הספקת השמן לח' ימים).
ומבאר הרבי, שבכ"ה כסלו הי' שלימות הנס דכ"ד כסלו, שעל דרך המבואר באות הקודמת, שע"י נס הספקת השמן לשמונה ימים נתגלה שגם ב' הניסים הקודמים שרשם מהוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות (שב' הניסים הראשונים הם הגורמים לנס השלישי, וכנ"ל), כך גם בנוגע לב' הניסים הראשונים עצמם, שע"י הנס דמציאת פך השמן נתגלה שגם הנס דניצחון המלחמה שרשו מדרגת "יחודא עילאה" (שהרי ניצחון המלחמה הוא הגורם למציאת פך השמן), ולכן, נקבע כ"ה כסלו ליום התחלת החג, שביום זה היתה השלימות דנס ניצחון המלחמה שהיה בכ"ד כסלו, שביום זה נתגלה שגם נס זה שרשו ביחו"ע.
ואף שיש מעלה ביחו"ת על יחו"ע - וכמו שנתבאר באות הקודמת שביחו"ת נעשה ביטול המנגד ובירור ענייני העולם כפי שהם בתקפם (והרבי כותב שזו הסיבה שהנס דניצחון המלחמה הוא הסיבה לנס דמציאת פך השמן - דהסיבה היא למעלה מהמסובב. בהערה 38 כותב הרבי (מבוסס על מאמר הרבי הקודם) שכך הוא בעניין תורה ומצוות, שמצוות עניינם בירור וזיכוך העולם - העלאה ממטה למעלה, ותורה עניינה המשכת וגילוי אור א"ס מלמעלה למטה - ולכן יש מעלה במצוות על תורה, שע"י המצוות נשלמת הכוונה ד"דירה בתחתונים" (ראה תניא פל"ו) - ולכן התורה נמשלת לאור והמצוות לנר ("כי נר מצווה ותורה אור" - משלי ו, כג), שהנר הוא הסיבה להאור, והסיבה גדולה מהמסובב - וכך גם בנמשל: שהתורה היא ביאור ופירוש על המצוות), אך בכל זאת, השלימות דיחו"ת היא כאשר מאיר בו גם יחו"ע.
הוי' דלעילא - יתגלה לעתיד לבוא
ומה שבכ"ו בכסלו לא חידשו שום דבר, הוא משום שעיקר הגילוי דהוי' דלעילא יהיה רק לעתיד לבוא, וכפי שמובא בגמרא ש"כנור של ימות המשיח של ח' נימין" (הכנור שיהיה לעתיד לבוא יהיו בו שמונה תווי נגינה) והכנור שהיה בבית המקדש היה רק של ז' נימין, והיינו שכנור רומז על גילוי שם הוי' (שלכן כנור הוא אותיות כ"ו נר - שע"י הכנור נעשה גלוי (נר) של כ"ו - שם הוי') ולעתיד יהיה הגילוי דהוי' לעילא שלכן הכנור יהיה קשור עם המספר שמונה - למעלה מהשתלשלות, אך בזמן הזה (כולל בזמן המקדש) יש רק הגילוי דהוי' דלתתא - ולכן הכנור של ביהמ"ק הוא של ז' נימין - הוי' דהשתלשלות. ואמנם בשנה שבה הי' הנס האיר הוי' דלעילא, שלכן הנס היה לשמונה ימים, אך גילוי זה היה רק "לפי שעה" (בשנה שבה הי' הנס) - ולכן לא קבעו שיחדשו בכ"ו כסלו דבר בכל שנה.
הרבי מעיר (בהערה 40) שהגם שביום כ"ו כסלו אנו מוסיפים עוד נר - זה אינו חידוש, שמלכתחילה ההדלקה דכ"ה בכסלו נקבעה שבכל יום מוסיפים עוד נר (הרב הוסיף, שלשיטת בית שמאי (שבת כא, א) שביום ראשון מדליקים שמונה נרות, ומכאן ואילך "פוחת והולך" - אזי לא רק שאין מוסיפין עוד נר בכ"ו כסלו, אדרבה ביום זה נחסר נר אחד, והיינו שההוספה או החסרון במספר הנרות אינו 'חידוש דבר').
בהערה 42 שואל הרבי על מה שנתבאר במאמר שהגילוי דלמעלה מהשתלשלות (שמונה) היה רק לפי שעה ולכן לא נקבע לדורות, שלכאורה הרי נקבע שידליקו בחנוכה שמונה נרות? והרבי עונה על כך שמה שהשמן דלק שמונה ימים יש בו שני עניינים: א) שהקב"ה עשה נס בכדי שיוכלו להדליק בטהרה - ונס זה שייך לכ"ה כסלו, שסברא לומר שחכמי אותו הדור הבינו שמכך שהקב"ה עשה להם נס שמצאו את הפך שהי' חתום בחותמו של כה"ג - שהוא בשביל שיוכלו להדליק בטהרה, וא"כ הבינו שבוודאי יהיה נס נוסף שהשמן שבו יספיק עד שיהיה להם שמן אחר (ובזה מיושב מש"כ הבית יוסף (או"ח סימן עתר) שחילקו את השמן לח' חלקים, ובכל יום הדליקו חלק א' - דלכאורה מי התיר להם לתת ביום הא' שפחות שמן מהשיעור? אך ע"פ מה שביארנו הדבר מובן, שהם היו בטוחים שהשמן יספיק להם כפי הנצרך). ונס זה אינו שייך למספר שמונה דווקא, אלא ששמונה ימים הם הזמן הדרוש להכנת שמן חדש. ב) עניין נוסף: שהשמן דלק שמונה ימים - ששמונה הוא למעלה מהשתלשלות. והעניין של שמונה שהוא למעלה מהשתלשלות זה היה רק לפי שעה, אך הנס הראשון שהשמן דלק שמונה ימים (לא מצד המספר שמונה, אלא) מצד שזהו הזמן הדרוש להכנת שמן אחר - שנס זה הוא פרט בנס מציאת השמן כנ"ל - זה שייך גם בזה"ז.
סיום המאמר
אות ח:
והרבי מסיים את המאמר, שיקויים בנו העניין ד"עמדת להם בעת צרתם" (תפילת ועל הניסים) שהכוונה בזה היא לגלות, שהיא ה'צרה' הגדולה ביותר, ואף ש'צרות' כפשוטם כבר אינם, וכפי שכתב רבינו האמצעי (שערי תשובה חלק א, דף ה, ב) שכבר עברו כל השמדות וכו' ו"לא תקום פעמיים" גו' (נחום א, ט), ואדרבה, עוד בזמן הגלות מתקיים בכל אחד ואחד "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך" (ישעיה מט, כג) וכפי שמסופר בגמרא (זבחים יט, א) שאחד ממלכי אומות העולם קשר ליהודי אחד את חגורתו באומרו שעל עם ישראל נאמר (שמות יט, ו): "ממלכת כהנים וגוי קדוש"... וגם אין קשיים בקיום תומ"צ, שאומות העולם מסייעים לישראל בקיום התומ"צ, וגם אם נדמה שיש "איזה בלבול" - הרי שהולכים בדרכו של אברהם אבינו - היהודי הראשון - שבראותו נהר שעכבו מללכת לעקידת יצחק, אזי נכנס בתוך הנהר, ואז נתגלה שאותו נהר לא היה ולא נברא (ראה תנחומא וירא כב), אך בכל זאת עצם הגלות הוא צרה גדולה ביותר, והצרה היא גם לגבי הקב"ה כביכול, שלכן נאמר (ישעיה סג, ט - וראה תענית טז, א): "בכל צרתם לו צר", ובוודאי שבקרוב ממש הקב"ה מוציא את בניו מהגלות, וכמ"ש (דברים ל, ג): "ושב הוי' א-להיך את שבותך" - "והשיב לא נאמר אלא ושב" (שמוציא גם את עצמו מהגלות כביכול - מגילה כט, א) ועד שבאים (כלשון המשך תפילת ועל הניסים) - "להודות ולהלל לשמך הגדול", "והדליקו נרות בחצרות קדשך" בבית המקדש השלישי - "מקדש אד' כוננו ידיך" (שמות טו, יז - וראה זוהר ח"ג רכא, א).
נכתב ע"י: שמואל אלבום