הלל
23/06/2019
|
פרקים כ’ כ"א בתניא.
ב"ה.
אפ על פי שהדברים מפורסמים ויש ביאורים וכו’ יש שני נקודות לכאורה פשוטות שאני מתקשה להבין. כידוע פרק כ’ מסביר איך שהעולם לא תופס מקום ומציאות ("מציאות שאינה מציאות") מצד פחיתות הערך והיותו רחוק מלהיות עצמי. לעומת זאת בפרק כ"א הדגש הוא על כך שההדיבור לא נפרד מהמאור ולכן הוא בטל במציאות במקורו ויש צורך בשתי הביאורים ואכמ"ל. מה שאינני מבין זה:
א. בפרק כ’ נקודת הביאור הוא שהעולם נברא מדיבור פרטי שהוא לא תופס מקום אצל עצם כח הדיבור שהוא לא תופס מקון אצל המחשבה וקל וחומר שאין לו מקום לגבי עצמות ומהות הנפש, עשר כוחותיה. מה שלא מובן לי זה שלכאורה כל זה נכון בדיבור עצמו, אבל יש את התוכן שעובר ע’’י הדיבור ומולבש בו והוא כן תופס מקום (ודווקא ע"י הדיבור מתגלה עצם כח המשכיל וכו’ כמבואר בחסידות).
ב. יסוד הביאור בפרק כ"א היא שבדיבור של הקב"ה קיים רק המימד של הגילוי אבל לא הנפרדות והזרות. אינני מצליח להבין איך ששיך דבר כזה שהוא מצד אחד מוגדר ומוגבל עד שהו בורא נבראים ומצד שני כלול אצלו ית’. אינני יודע אם שייך להבין נקודה זו על בוריה כי זה דבר ששייך רק אצלו יתברך שהוא אינו מוגבל וכו’ אבל אם בכל זאת ישנו ביאור אשמח.
|
שי שמעון כהן
23/06/2019
|
דיבור העליון
להלל היקר שלום וברכה:
לגבי שאלתך הראשונה, בפשטות התשובה היא, שאכן התוכן שבדיבור יש בו מעלה, אך כאן מדובר על מילות הדיבור עצמו, בלי התוכן שבו. ובפשטות, הרי העולם לא נברא על ידי התוכן שבעשרת המאמרות, אלא על ידי המילים עצמם. וכמאמר הידוע, שהאותיות של ’יהי רקיע’ נמצאות בשמים ומחיות אותם.
ולגבי שאלתך השניה, הרי זה פשוט מאוד. כי האדם הוא מוגבל, אך ה’ אינו מוגבל כלל, ואין שום דבר חוץ ממנו. זה רק נראה כאילו הדיבור יוצא חוץ ממנו ומנותק ונפרד, ואילו האמת היא ש"אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם".
|
הלל
25/06/2019
|
עדיין לא מבין
ב"ה.
לגבי השאלה הראשונה, הרי הביאור שם הוא למה העולם הזה הוא בטל ובעולם הזה כן יש תוכן. וזה פשוט שמלכות בוראת ע"י קבלתה מהספירות שמעליה כמבואר בחסידות ע"פ הזוהר מהפסוק "ששת ימים עשה וכו’ ". (וגם דרגות יותר גבוהות כמו "בחכמה עשית" ו"כל אשר חפץ" וכו’ אבל את זה יותר קל להבין ואכמ"ל )
לגבי השאלה השנייה כתבתי בשאלה ש"אינני יודע אם שייך להבין נקודה זו על בוריה כי זה דבר ששייך רק אצלו יתברך שהוא אינו מוגבל וכו’ ". רק שאלתי אם יש דרך בכל זאת לקרב את זה לשכל.
כלומר אני מבין שמצד החוסר מוגבלות של הקב"ה אז זה ככה, כידוע מספר הק’ "עבודת הקודש" והובא בחסידות שהקב"ה הוא "שלימות בלתי חסרון", ושזה חייב (בשם המושאל כידוע מהשיחות של הרבי ואכמ"ל) להיות ככה כי "לית אתר פנוי מניה" ואין חוץ ממנו, אבל סוף-סוף, אינני מצליח לצייר לעצמי מציאות כזו.
|
שי שמעון כהן
25/06/2019
|
לפי קוצר דעתי
לגבי שאלה א’, כמובן שהמלכות מקבלת מהספירות שמעליה, כי מצד עצמה אין לה כלום. אך למרות זאת, עצם היכולת לברוא הוא מהמלכות דווקא. בדוגמת האדמה, שדווקא בה יש את הכח להזריע. וזה מה שמחדש אדה"ז, שעצם מציאות הבריאה בטלה לגמרי, כמו מילה לגבי עצם הנפש.
לגבי שאלה ב’, הדוגמה בדרך כלל לזה, היא מאור השמש לפני שיצא מהשמש. כי אם האור יוצא החוצה, פשיטא שהוא קיים גם בתוך השמש. אך כשהוא בתוך השמש, אין הוא נחשב למציאות כלל, וכביכול יש כאן רק את השמש עצמה.
בברכה
|
הלל
28/06/2019
|
פרקים כ’ כ"א.
לגבי השאלה הראשונה, אם סוף סוף יש תוכן שמתגלה ושרשו מ"עצמות ומהות הנפש" אז למה העולם הזה בטל בתכלית מצד תפיסת המקום שיש לדיבור, הרי לתוכן כן יש תפיסת מקום, (לפחות לגבי כח הדיבור הכלל והמחשבה), (בלי להיכנס לעניין שבתניא האדמוה"ז קורא לעשר ספירות "עצמות ומהות הנפש" כי גם בפרק כ’ הוא מסביר למה אין לדיבור פרטי תפיסת מקום כלפי "עצמות ומהות הנפש" בתור עשר הספירות שלה ולא עצמותה ממש.)
לגבי השאלה השנייה, אדרבה את זה שהעולם בטל במציאות אפשר להבין אבל לא את זה שהוא קיים בתור דבר מסוים בתוך העצם, ובפרק כ"א האדמו"ר הזקן מסביר שיש מציאות של דיבור שהיא נמצאת אצל העצם.
ולגבי המשל מאור וזיו השמש, אע"פ שהמשל עוזר:
1) שם זה אור כללי ששהוא מעין המאור ויוצא בדרך ממילא ופה יש פעולה של :א) - דיבור ב) - מסוים.
2) את זה גופא אני לא מצליח להבין, למה ברור שבמאור עצמו יש את זיו השמש אלא שהוא בטל וכו’ לא אומרים שהמציאות של אור קיימת רק במקום שאין את המאור (בגילוי לפחות)
|
שי שמעון כהן
02/07/2019
|
יותר בהרחבה
נראה שקיצרתי מדאי קודם. אנסה לבאר יותר בהרחבה.
לגבי שאלה א’, אכן יש תוכן בדיבור. אך הבריאה בפועל היא דווקא מהמלכות, שנמשלה לדיבור. וכמו שהצמיחה בפועל היא דווקא מהאדמה. ממילא, כשאנו מדברים על ביטול הבריאה הגשמית, העיקר הוא מה שגשמיות העולם מתבטלת, ולזה מספיק המשל מביטול מילה אחת (וכמובן, גם התוכן שבעולם אין לו ערך כלל לגבי העצמות, שנעלה ממנו שלא בערך. ולכן נדרשים צמצומים רבים כל כך כדי לברוא את העולם, אך לא בזה אנו עוסקים בפרק זה).
לגבי שאלה ב’, נבאר קודם את המשל הגשמי יותר בבירור, ולכן נתייחס לנר (בו יש לנו יותר תפיסה והשגה, אף שכך הוא ממש גם בשמש). כשמדליקים נר בחדר חשוך, יש את השלהבת שממנה יוצא האור, ויש את האור שמתפשט בחדר. אך ברור, שהאור יוצא מהשלהבת, וממילא ברור גם שלפני יציאתו היה הוא בתוך השלהבת. לא יתכן שהאור יוצא מהשלהבת, אך לא היה בה. אף על פי כן, כל זמן שהאור היה בתוך השלהבת, לא התייחסו אליו בכלל. לא אומרים שיש כאן שלהבת ויש בתוכה אור, אלא (בלשון בני אדם) יש כאן רק שלהבת. כי האור שבשלהבת בטל אליה לגמרי, ואין לו שום חשיבות. רק לאחר שהוא יוצא מחוץ לשלהבת, מתייחסים אליו כמציאות, שיש כאן אור (וכך ממש גם באור השמש, שקיים בתוכה עוד לפני שיוצא לחוץ, אך אינו נחשב למציאות כלל).
ולגבי החילוק שכן יש פעולה וכאן אין, הרי ידוע בחסידות שיש דרגות שונות באלוקות. ומצד האור הממלא, אכן העולמות הם חשובים, והאור ’יורד’ כדי לפעול ולהחיות אותם. אך מצד האור הסובב, ’הוא ציוה ונבראו’ בדרך ממילא כביכול. אמנם ה’ עושה את הכל, אבל לעשיה זו אין כל ערך אצלו.
מביאים לזה משל, מאדם שעוסק באיזה נושא עמוק, ואגב אורחא הוא מקמט איזו פיסת נייר. כמובן, הקימוט הוא פעולה שעושה, אך הוא כמעט ולא מודע לפעולה זו, שאין לה שום חשיבות אצלו.
|
הלל
13/07/2019
|
עדיין לא מבין
ב"ה.
אינני יודע אם הבעייה בי אבל עדיין לא מובן לי.
לגבי השאלה הראשונה, לא הצלחתי להבין איך זה עונה על השאלה, אם סוף סוף יש תוכן בדיבור אז למה אין לו תפיסת מקום? משל למה הדבר דומה, אדם שנואם נאום שהוא השקיע בו שעות רבות והכניס את כל כולו לתוכו האם נאמר שבגלל שזה התבטא בדיבור אז אין לזה תפיסת מקום לגביו?
לגבי שאלה ב’, אע"פ שהבנתי מעט יותר אני חושש שלא מספיק הבהרתי את שאלתי, את עניין ביטול לעצם אני מבין (בדרגה מסוימת כמובן). מה שאינני מבין זה מה שהאדמו"ר הזקן מסביר שיש כביכול "שלב ביניים" שבו הקב"ה כן מדבר את "דבר ה’" שמחייה את העולמות אבל זה לא יוצא לחוץ כי "לית אתר פנוי מיניה" וגם אח"כ שהיה את הצמצום שגרם להסתר, ההסתר הוא רק לגבינו וכו’. אבל עוד לפני ההסתרים יש מציאות של דבר ה’ בגילוי! אצלו, אלא שהיא בטלה במציאות.
מה שאינני מבין זה איך קיימת מציאות כזו, הרי לכאורה יש שם את העצם ואיך יש מקום לדבר ה’, מקור העולמות בתור מציאות שבטלה.
ולגבי המשל מאור וזיו השמש שקיים במאור:
א) גם שם אני לא מבין מניין לנו שהוא קיים במאור, אולי שם קיים רק עניין זה שבכל מקום פנוי המאור יאיר אבל במאור עצמו אין מציאות של זיו ואור.
ב) גם כשזה קיים, אלא שזה בטל ואינו עולה בשם אור, זה מציאות שהיא מעין המאור.
|
שי שמעון כהן
14/07/2019
|
לעניות דעתי
לגבי השאלה הראשונה, נראה לי שאכן יתכן דיבור שתופס מקום לגבי האדם (וכמו הדוגמה שאתה מביא), אך שים לב ששם הדגש הוא על תוכן הדיבור. אדם נורמאלי אינו צריך להשקיע מאמץ בשביל עצם הדיבור.
ובכן, אם הדיבור האלוקי עצמו לא היה יכול להוות, אלא רק החוכמה העצומה שבו, אכן היה מקום לשאלתך. אך הבריאה אינה מהחכמה שבדיבור, כי החכמה עצמה אינה בוראת. הבריאה היא דווקא מעצם הדיבור (וכפי שכל העשרה מאמרות הם דברים פשוטים וברורים - יהי אור, יהי רקיע וכו’), ולכן מסביר שעצם הדיבור אין לה חשיבות והיא בטלה לגבי המדבר.
ולבי שאלתך השניה, נראה שכדי להבין זאת להתמקד תחילה במשל. הרי כל אדם מבין שעצם האש אינה אור. אש היא אש, ואור הוא אור. אלא שהאור יוצא מהאש. יחד עם זאת, ההגיון מחייב שאם האור יוצא מהאש, הוא נמצא גם כן בתוך האש, אלא ששם מציאותו אינה חשובה, וכביכול רק האש קיימת.
כעת נעבור לנמשל (כפי שהוא נראה לעינינו. בהמשך נבאר בעומק יותר): ה’ אמר את עשרת המאמרות, והם מקור החיות של העולמות. כיוון שהמאמרות האלו יצאו (כביכול) מה’, בהכרח שהם קיימות בו גם לפני שיצאו. רק שבעודם כלולות בו, כביכול אינם מציאות. הדיבור הוא מציאות רק כשיוצא מהמדבר, ולפני כן יש כביכול רק את המדבר בעצמו.
אך בעומק יותר, הרי ה’ באמת נמצא בכל מקום. רק אנו רואים את העולם כאילו הוא ריק ממציאות אלוקית. אם כן, כל מציאותנו העצמית, נובעת מכך שאיננו רואים את האלוקות, ולכן אנו כמו הדיבור שיצא ממקורו. ואילו מצד האמת, עדיין אנו כלולים בבורא, ובטלים אליו לגמרי.
כעת זה יותר מובן?
|
|
