הלל
13/07/2019
|
מצות האמנת אלוקות
ב"ה.
באות א’ הרבי הצ"צ מסביר ש"מבשרי אחזה אלוק", שכמו שאדם מרגיש וודאי לו שיש משהו שהוא לא הגוף שהוא"
א) קיים (ובאופן שונה מהגוף, כלומר מהות אחרת של קיום).
ב) מחייה את הגוף.
כך מהתבוננות בזה שהעולם חי, ברי לו שיש מהות אחרת מהעולם שהיא:
א) קיימת (ובסוג אחר של קיום כנ"ל)
ב) היא מחייה את העולם..
עד כאן מובן גם לקטנות וגסות שכלי. והדברים מאירים מאד מאד.
באות ב’ הרבי הצ"צ כשהוא חוזר על המסקנה מאות א’ כותב: "שאנחנו נדע שיש בורא מקור החיים המחיה ומהווה העולם..."
לא הבנתי איך התווסף פה העניין של "בורא", במיוחד שהנפש לא בוראת את הגוף כידוע אלא רק מחייה אותו כידוע.
(אחרי שברור שבורא אז וודאי שגם מהווה כמבואר בתחילת שער היחוד והאמונה.)
מה שחשבתי אולי זה מכיוון שהתברר לנו שהעולם מצד עצמו הוא לא חי, והחיות באה מהקב"ה. אזי מובן שדבר מת לא יכול להוות את עצמו, לעומת דבר חי וקיים, שמציאותו מעצמותו, שממנו כן מובן שמתהווים דברים. אבל"
א) העיקר חסר מן הספר.
ב) מי אמר שיש בריאה ושהעולם לא קדמון, הרי כל ההסבר בתחילת שער היחוד והאמונה מבוסס על כך שברי לנו שהקב"ה ברא את העולם.
|
שי שמעון כהן
16/07/2019
|
בדרך אגב
בפשטות, בסעיף א’ שם, בא לבאר את מצות ידיעת ה’. ועל זה בא לבאר, שעצם מציאות ה’ היא מובנת בהגיון, כפי שמציאות הנשמה מובנת בהגיון. ממילא בהכרח לומר, שמצות ידיעת ה’ היא דבר נעלה מזה.
מה שמזכיר בסעיף ב’ "בורא", הוא בדרך אגב כביכול, כי אין ענינו כאן לבאר ולהוכיח שהעולם נברא ואינו נצחי (ואין הכי נמי, שגם לזה יש הוכחות שכליות, כפי שניתן לראות בספר שערי אמונה (של הרבי) ועוד ספרים רבים שעוסקים בזה, אך לא זה עיקר ענינו כאן).
|
