שי שמעון כהן
01/10/2018
|
הכל זה אלוקות
לנריה היקר שלום וברכה. אני מתנצל על העיכוב בתשובה, עקב טרדות החג.
א. יש חשיבות רבה, לידיעה שהכל זה אלוקות, והדבר מהווה בסיס לענינים רבים בעבודת ה’. למשל, הרבי מסביר בתחילת הליקוטי שיחות (כרך א עמ’ 1), שהידיעה שה’ ברא את העולם, ושמחיה אותו בכל רגע גם כעת, מסייעת לנו להתמודד עם האתגרים שהעולם מציב בפנינו. כשיודעים שהכל נברא בכל רגע על ידי ה’, וממילא העולם עצמו הוא גילוי אלוקי, לא יתכן שהוא יפריע למילוי רצונו יתברך. כך נוכל לבצע את שליחותינו בו באופן מושלם, בלי ’להתפעל’ מקשיים והפרעות. ידיעה זו היא גם המפתח לחיים רגועים בגשמיות. כשיהודי יודע, שה’ שהוא תכלית הטוב, בורא את כל העולם בכל רגע מחדש, וכל מציאותו של העולם היא אלוקות, ממה יש לדאוג או לפחד?!
ב. אכן, אין הכוונה שהעולם הוא דמיון וכדו’. העולם קיים, והראיה שבתורה נאמר שה’ ברא את העולם. אך הוא אינו מציאות אמיתית מצד עצמו, כי בלעדי החיות האלוקית שמקיימת אותו בכל רגע, הוא היה מתבטל מיד. ממילא מובן, שאין סתירה בין אמיתת מציאות העולם, עם זה שה’ הוא הכל.
ג. בראשית ימי החסידות, ניטש ויכוח ופולמוס גדול בין החסידים ל’מתנגדים’. מתנגדי החסידות נטו לפרש, שהאור הבלתי מוגבל לא נמצא בעולם הזה, והבורא רק משגיח על הברואים ’מלמעלה’. ואילו תורת החסידות טוענת, שהקב"ה ואורו הבלתי מוגבל מצויים בכל מקום ובכל פינה, וה’צמצום’ הוא רק בנוגע אלינו - המקבלים. הקב"ה כמו מסמא את עינינו, שלא נראה ולא נחוש את האור האלוקי הבלתי מוגבל (כדי שנוכל להתקיים, ומציאותינו לא תתבטל).
רבינו הזקן שואל בספר התניא (שער היחוד והאמונה) שתי שאלות על שיטת ’צמצום כפשוטו’. א) כיצד ייתכן לומר שהקב"ה כביכול ’סילק עצמו’ ממקום למקום, הרי ’להסתלק’ ממקום למקום היא ’ממקרי הגוף’ (כמו גוף גשמי שנמצא במקום מסוים, ויכול ’להסתלק’ משם למקום אחר), והקב"ה אין לו דמות הגוף, ואם כן כיצד שייך לומר לגביו ’סילוק’ כפשוטו ? ב) הרי גם לשיטתם, הקב"ה לא סילק את השגחתו מהעולם. ואם ידיעתו והשגחתו יתברך קיימות בעולם, הרי גם מציאותו נמצאת שם, כי הקב"ה וידיעתו הם ’חד’, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה סוף פרק ה)? לכן מכריע רבינו הזקן, שהצמצום ’אינו כפשוטו’.
מכל מקום, אין קשר בין דיון זה, לבין הקביעה שהכל זה אלוקות, דלעיל.
מקווה שהכל מובן, ואם לא, אל תהסס לשאול שוב.
|
מנחם הכהן כהן
03/10/2018
|
מציאות העולם בטילה אל הבורא.
לנריה היקר שלום וברכה.
ננסה להביא כמה דוגמאות הממחישות כיצד ידיעה זו ש"אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) כה חשובה, והיא פועלת על כל ענייני האדם, ומשפיעה על עבודת ה’ שלו. אלו אמנם דוגמאות בודדות, אך ללמד על הכלל יצאו, כמה ידיעה זו יסודית ביותר, והשפעתה עצומה.
כמובן, אין הכוונה לומר שהעולם הזה הוא רק דמיון ח"ו, אדרבה, כל התורה והמצוות הם בשביל לפעול בעולם הנפלא שהקב"ה ברא. אבל זה שהעולם נראה כמציאות נפרדת מאלוקות זהו שקר. כי האמת האמתית היא שהעולם בטל לגמרי אל הבורא שמהווה ומקיים אותו בכל רגע ורגע. ומזה נובע גם החשיבות העצומה בקיום התורה ומצוות, כי הם מדגישים וממחישים שהקב"ה הוא הוא הבעל הבית האמיתי של העולם, והעולם כולו מתנהל לפי רצונו והוראותיו.
יראת ה’
הבסיס המוצק, לקיום התורה והמצוות באופן ראוי ואמיתי, הוא רגש ה’יראה’. אמנם רגש ה’אהבה’ ’נעים’ יותר, אך הוא פחות מחייב ויציב.
רגש היראה הנמוך יותר (’יראה תתאה’), נובע מהתבוננות בגדולת ה’, כפי שהיא ניכרת מברואיו העצומים. כאשר האדם מתבונן במעלת כל נברא, והשילוב המופלא שבין כל הנבראים (הגשמיים, ועל אחת כמה וכמה הרוחניים), הוא יחוש יראה וביטול פנימי כלפי גדולת בורא הכל. עבור יראה זו, אין צורך בידיעה מוקדמת. אדרבה, היא היסוד לקיום התורה, ועליה אמרו (אבות ג, יז) "אם אין יראה אין חכמה".
רגש יראה נעלה יותר (’יראה עילאה’), מגיע מההתבוננות בכך שכל הנבראים בטלים באופן מוחלט אל הבורא, ואין להם שום מציאות. כאשר האדם מפנים שמלבד הבורא אין שום דבר בעולם, ושהכל (כולל כמובן גם האדם המתבונן בעצמו) בטל בצורה מוחלטת אל הבורא ואין לו שום ערך (כפי שיוסבר לקמן באריכות), יראתו מפני גדולת הבורא הרבה יותר עמוקה ופנימית. על יראה זו אמרו (שם) "אם אין חכמה אין יראה", כי יש ללמוד על אחדות ה’ ולקיים את מצוותיו, כדי להגיע ליראה נעלית זו באופן אמיתי.
אהבת ה’
כתוצאה מהתבוננות זו, שכל הבריאה כולה בטלה לה’, ורק הבורא הוא המציאות היחידה שהיא בעלת ערך, מתפתח גם רגש האהבה לה’.
וכפי שממשיך שם רבינו הזקן, שהמסקנה העולה מהתבוננות זו היא "שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו, ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי לה’ לבדו מקור החיים של כל התענוגים, שכולם בטלים במציאות וכלא ממש קמיה חשיבי, ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם ח"ו, כמו שאין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים".
אם הבורא הוא המציאות החשובה היחידה, והוא מקור החיים של כל התענוגים, ומקור הכל, ברור כי את רגשות האהבה יש להפנות רק אליו, אל ה’מקור’, ולא למציאות בטלה ומבוטלת.
לשמוח ולנצח
אחד מיסודות החסידות הידועים ביותר הוא השמחה.
בספר התניא (פרק כו) מובא על כך משל משני בני אדם שנאבקים זה עם זה. גם אם אחד גבור יותר, הוא ינוצח מהר מאד אם יפעל בעצלות וכבדות. כך גם במאבק כנגד היצר, לא ניתן לנצח באמצעות עצלות וכבדות, אלא דווקא על ידי שמחה.
כיצד ניתן ליצור שמחה, ולהאיר את הנפש באמצעותה? מסביר על כך אדמו"ר הזקן (פרק לג), שכאשר יתבונן האדם בביטול כל הבריאה לה’, ובכך שהבורא עצמו נמצא בכל מקום, ואין שום דבר חוץ ממנו, ממילא הוא ישמח שמחה רבה על קירבת ה’ אליו. ממש כמו אדם פשוט ורגיל, שזוכה לארח את המלך בביתו בקביעות.
שמחה זו, תתן לו את הכח להתמודד כנגד כל המפריעים לקיום התורה והמצוות.
להתמודד עם העולם
בדומה לזה, מסביר הרבי מה"מ בתחילת הליקוטי שיחות (כרך א עמ’ 1), שסיפור בריאת העולם בחומש בראשית חשוב לעבודתו של היהודי בעולם. הידיעה שה’ ברא את העולם, ושהוא מחיה אותו בכל רגע גם כעת, מסייעת לנו להתמודד עם האתגרים שהעולם מציב בפנינו. כאשר אנו יודעים שהכל נברא בכל רגע על ידי ה’, וממילא העולם עצמו הוא גילוי אלוקי, לא יתכן שהוא יפריע למילוי רצונו יתברך. רק כך נוכל לבצע את שליחותינו בו באופן מושלם, בלי ’להתפעל’ מקשיים והפרעות.
ידיעה זו היא גם המפתח לחיים רגועים בגשמיות. כשיהודי יודע, שה’ שהוא תכלית הטוב, בורא את כל העולם בכל רגע מחדש, וכל מציאותו של העולם היא אלוקות, ממה יש לדאוג או לפחד?!
לפי זה מובן, מדוע דווקא רעיון זה, פותח את סדרת ספרי הליקוטי שיחות.
כל מעשיך יהיו לשם שמים
ידיעה זו, משליכה גם על הנהגת האדם בפועל. לדוגמה:
לפני התגלות תורת החסידות, היה מקובל לחלק את כל ענייני העולם, לשלוש קבוצות. מצוות, עברות, ודברי הרשות. כולם ידעו, שאת המצוות חובה לקיים, ואת העברות אסור לעשות. אך דברי הרשות, נחשבו ל’שטח הפקר’, שכל אחד יכול לעשות בו כרצונו.
תורת החסידות חידשה, שאין בעולם שום שטח אמצע. יש רק את הקדושה מחד, ואת היפך הקדושה (ח"ו) מאידך. לכן, ענייני הרשות נחלקים לשנים: כשעושים אותם לשם שמים, הם רצון ה’, ואם עושים אותם למילוי התאווה בלבד, הם איסור מוחלט.
ההסבר לכך הוא, כי מצד האמת אין שום דבר בעל חשיבות מבלעדי ה’. וכשאדם הולך אחר תאוותיו (ואפילו תאוות היתר), הוא נותן חשיבות לדבר שהוא מתאווה לו, ובזה הוא כמו ’מכריז’ שקיימים דברים נוספים שראוי להימשך אחריהם חוץ מהבורא! השימוש בענייני העולם צריך להיות אך ורק לשם שמים, כדברי המשנה (סוף מסכת אבות) "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו", והוא ’מנתק’ את הדבר שאליו הוא מתאווה מהבורא, ומשתמש בו לתאוותיו האישיות בלבד!
יתרה מזו: רודף התאוות, מנתק גם את עצמו ואת רגש התאווה שלו, מהבורא. הוא רודף אחרי תענוגות ליבו, למרות שתאוותיו אינן משרתות את הבורא בשום צורה!
כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה
ביטוי מעשי נוסף לזה שהכל אלוקות ו"אין עוד מלבדו", ניתן למצוא גם במאמר חז"ל (זהר חלק א כז, ב. וראה שבת קה, ב) "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". לכאורה, מה הקשר בין רגש הכעס הטבעי (לכאורה), לבין עבודת אלילים חס ושלום?
רבינו הזקן מבאר (אגרת הקדש כה), שבשעת הכעס, מסתלקת מהאדם האמונה בה’. אדם שהזיקו לו, כועס על המזיק, כי סבור שניזוק רק בגלל רשעותו של אדם זה. אך אם הניזק היה מאמין, שהכל מאת ה’, וגם פעולת ההיזק באה ממנו, לעולם לא תהיה לו שום סיבה לכעוס. לכן, הכועס כאילו עובד עבודה זרה - כי הכעס נובע מחוסר אמונה.
ואף שהמזיק הוא בעל בחירה חפשית, ולכן יחוייב על פי תורה גם בדיני אדם וגם בדיני שמים על רוע בחירתו, אך על הניזק כבר נגזר מן השמים. אם המזיק לא היה מזיק, מישהו אחר היה עושה זאת, והרבה שלוחים למקום. אם כן, מה יש לכעוס על אדם טיפש, ש’התנדב’ לבצע את העבודה ולהיענש עליה? הרי עבודה זו תתבצע בין כה וכה!
ה’ אמר לו קלל
מסופר בתנ"ך (שמואל ב טז, י), שאבישי בן צרויה רצה להרוג את שמעי בן גרא, כי קילל את דוד המלך (כשברח מפני אבשלום בנו). אמר לו דוד, שלא יפגע בשמעי - "כי ה’ אמר לו קלל".
לכאורה תמוה מאד: דוד נמנע מלהעניש את שמעי, כי קיללתו נעשתה בהוראת ה’?! היכן הקב"ה אמר לשמעי לקלל את דוד? מסביר רבינו הזקן, שהבורא מהווה את הבריאה בכל רגע ורגע, ברוח פיו. עשרת המאמרות שבהם נברא העולם בששת ימי בראשית, נמצאים כל הזמן בנבראים, ומעניקים להם חיות. חיות אלוקית זו, נתלבשה בשמעי גם כשקילל את דוד, כי בלעדיה לא היה לשמעי כח ויכולת לקלל.
זהו הפירוש "כי ה’ אמר לו" - בעת ההיא ממש - "קלל". דיבורו של ה’ (בעשרת המאמרות), נתן לשמעי את החיות והיכולת לקלל. לכן, הוא אמנם צפוי לעונש על רוע בחירתו, ודוד צווה לשלמה בנו להרוג את שמעי, לאחר שיתמנה למלך, אך על הניזק - דוד - כבר נגזר מקודם, וגזירה אלוקית זו תתבצע בכל מצב.
דין תורה - כן; כעס - לא!
ניתן לשאול: לפי זה, מה מקום יש לתבוע אדם שהזיק בדין תורה? הרי הכל נעשה בהוראת ה’, ומה מקום יש לתבוע מישהו בדין תורה על נזק שעשה?
התשובה היא, שהנאמר כאן, נועד רק לשלול את רגש הכעס. הגזירה יצאה מאת ה’ (שהניזק יפגע), ולכן אין מקום לכעס. אך ה’ קבע בתורתו, שהמזיק חייב לשלם, ולכן יש לניזק זכות ממונית, ואין שום סיבה שיוותר עליה.
אם כן, מדוע נמנע דוד מלהעניש את שמעי, הרי הוא היה חייב מיתה לפי דין תורה, מדין ’מורד במלכות’?
שם הייתה סיבה אחרת. דוד חשש, שיתערב בעונש זה מידת הכעס, והוא יעניש שלא כהוגן. לכן הוא העדיף, שהעונש (שהגיע לשמעי) יבוצע רק לאחר זמן (על ידי שלמה בנו). דוד גם ידע ברוח קדשו, שמשמעי בן גרא עתיד לצאת מרדכי היהודי, כדכתיב "איש יהודי . . ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש" (אסתר ב, ה). לכן, הוא עדיין לא יכל להמיתו.
חסידים מספרים, שר’ הלל מפאריטש, דרש פעם אחת באריכות, והסביר בטוב טעם ש"אין עוד מלבדו", ואין שום מציאות מלבד הבורא. לאחר מכן באו אליו, והתלוננו שיהודי אחד חייב כסף רב לחברו, ואינו רוצה לשלם. הוא טוען שהכל אלוקות, אין מלווה, אין לווה, אין חוב, והכל בטל לה’...
אמר להם ר’ הלל, שיקראו ל’ביטול’ הזה, ישכיבו אותו על אחד ה’ביטולים’ שבבית המדרש, ויצליפו בו כמה ’ביטולים’, עד שיבין שכשלוקחים הלוואה צריך גם להחזיר אותה...
ולסיכום: ההבנה ש’הכל אלוקות’, וש"אין עוד מלבדו", מביאה רגשות יראה ואהבה ושמחה, מסייעת לנו להתרכז במילוי תפקידנו בעולם, ואף להימנע מרדיפה אחר הקנאה והתאווה והכבוד המוציאים את האדם מהעולם (אבות ד, כא). כי כמו שאין סיבה לכעוס על הזולת, אין מה גם לקנא בו, הכבוד האמיתי הוא למלך הכבוד, ולא לברואיו השפלים, ומאותה סיבה אין להעניק חשיבות לעצמו ולתאוותיו, כנ"ל.
|
