לוי
04/04/2018
|
קריעת ים סוף בשורשו
במאמר ששת ימים (הא’) בלקו"ת בפרקים ה-ו מבאר אדמו"ר הזקן בעניינו של קריעת ים סוף למעלה, שמלכות דאצילות נקרא ים סוף, שהוא ’סוף’ עלמא דאתכסייא שנקרא ’ים’, שמכסה על מה שבתוכו (וכך עולם גבוה זה מובלע באלוקות טעינו מרגיש את עצמו ליש). וכפי שיורד להוות את עולמות בי"ע הוא נקרא ארץ, שהוא כבר עלמא דאתגלייא (שכבר נגלה בו ישותו לפי הרגשתו, כמו שהיבשה לא מכסה על מה שבה).
ובשביעי של פסח נקרע הים והפך ליבשה, היינו שהכיסוי וההעלם של הים שהאורות האלוקיים לא יתגלו למטה במלוא עוצמתם כי אם הארה מהן בלבד, ובמקום זאת האורות האירו כמו שהם גם למטה ב’יבשה’ - בעלמא דאתגלייא. וכתוצאה מזה השתלשל למטה קריעת ים סוף בגשמיות.
השאלה שלי היא, הרי בני ישראל ברגע זה היו צריכים הצלה כפשוטה מהמצרים, לא אורות נעלים. וכפי שזה כתוב נראה שבלי קשר לבנ"י והמצרים, פתאום ’החליט’ הקב"ה ’לקרוע את הים’ דמלכות דאצילות, ומזה נהיה גם שבדיוק הייתה הצלה לבנ"י למטה. או בסגנון אחר, מה קרה למעלה - שמזה השתלשל למטה שהמצרים רדפו אחרי בני ישראל - שגרם למלכות דאצילות ’להיקרע’?
(בנוגע ליציאת מצרים למשל מובנים הדברים, שע"י שנתגלה עליהם ממה"מ כו’ הן השתחררו מהדרגה בה הן היו ויכלו לצאת ממצרים. מה קרה בקריעת עם סוף?)
|
הרב מנחם
08/04/2018
|
ביטול הרע לגמרי, והכנה למתן תורה
ללוי היקר שלום וברכה!
מבואר בחסידות (ראה ליקוטי תורה טז, ד ואילך, שער האמונה לאדמו"ר האמצעי פנ"ו ופס"א), שקריעת ים סוף היתה הכנה רוחנית למתן תורה:
שהרי קריעת ים סוף לא היתה (רק) לצורך הצלת עם ישראל מן המצרים, כי הרבה דרכים לקב"ה כיצד להציל את עם ישראל, או כיצד להרוג את המצרים. יתרה מזו: קריעת ים סוף אפילו לא סייעה לקצר את הדרך לארץ ישראל, וכפי שכותבים התוספות (ערכין טו, א) שמאותו צד שירדו - מאותו צד גם עלו!
ובהכרח, שקריעת ים סוף היתה (בעיקר) עניין רוחני, שנועד להכין את עם ישראל לקבלת התורה. גם לפני מתן תורה, ידעו האבות את התורה, וקיימוה. וכמאמר חז"ל (משנה סוף קידושין): "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי". החידוש העיקרי שאירע במתן תורה, רמוז בדברי המדרש (שמות רבה יב, ג): "משל למה הדבר דומה? למלך שגזר ואמר: בני רומי לא ירדו לסוריא, ובני סוריא לא יעלו לרומי. כך כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, גזר ואמר: "השמים שמים לה’, והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז). כשבקש לתן התורה, בטל גזרה . . ואמר: התחתונים יעלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים".
כלומר: לפני מתן תורה, הייתה קיימת הפרדה בין גשמיות (תחתונים) לרוחניות (עליונים) "השמים (=רוחניות) שמים לה’, והארץ (=גשמיות) נתן לבני אדם". הגשמיות, והנבראים הגשמיים, לא יכלו להתחבר לאלוקות וקדושה. רק במתן תורה התבטלה ה’גזרה’ וההפרדה הזו, והתחדש, שעל ידי קיום מצוות בגשמיות (כמו רוב מצוות התורה - תפילין מעור בהמה; ציצית מצמר רחלים; שופר מקרן איל וכדומה) ניתן להידבק באלוקות, וכנוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו".
כהכנה לזה, היה נס קריעת ים סוף. ’ים סוף’ רומז לספירת המלכות, שמקבלת ומעלימה את אור עולם האצילות (בו מצויות מידותיו של הקב"ה) כפי ש’ים’ כפשוטו, מעלים ומכסה על כל מה שבתוכו. המלכות נקראת בשם ים סוף - כי ספירת המלכות היא המידה הסופית (=האחרונה) שעוצרת את הספירות שמעליה מלהתגלות בכל עוצמתם, ומאפשרת אך ורק גילוי מצומצם.
בשעת קריעת ים סוף, נבקע ה’ים’. הכיסוי וההעלם של ספירת המלכות נבקע והוסר, ואז האורות העליונים של עולם האצילות (’עלמא דאתכסיא’) נמשכו והתגלו בעולמות בריאה יצירה עשייה, המכונים ’יבשה’ - שבה הכל בגילוי (’עלמא דאתגליא’), וכך נעשה חיבור אצילות ובריאה יצירה עשייה.
חיבור זה, הוא הכנה למתן תורה, שאז קיבלנו את התפקיד וניתן לנו הכח לחבר (על ידי תורה ומצוות) עליונים (אצילות ואלוקות) עם התחתונים (בריאה יצירה עשייה ועד לקיום מצוות בעולם העשייה הגשמי).
|
