|
סיכום המאמר, ופענוח השורות האחרונות
לענ"ד ההסבר הוא כך, אבל קודם נסכם את המאמר:
המאמר מתחיל לבאר את העבודה (ובעיקר עבודת התפילה) של יהודי בזמן הגלות יש עבודה של זמן הבית - זמן של גילויים, ואז היא בבחי’ רחל שמוסרת נפש ברצון הפשוט, ויש עבודה של זמן הגלות, שאז היא בבחינת "אסתר" שאין להם שום גילוי אלוקות, וכל הדברים הגשמיים מונעים ממנו ומסתירים על אלוקות. ובחי’ אסתר זו היא בבחי’ ’ביום ההוא’ - וזהו הדרגא ’הרגילה’ של הסתר דהיינו ש’יום’ הוא ענין גילוי אבל ’ההוא’ הוא בבחי’ נסתר שהכל בהסתר. ויש גם ’בלילה ההוא’ דהיינו חושך אפילה שאין רואים שום אלוקות ואינו נתפס במוחו ענין האלוקות. וזה היה המצב של כלל ישראל בעת הסיפור של אסתר וכמו שכתוב "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", אבל אפי’ במצב כזה אפשר להגיע לבחי’ "זה", דהיינו אפילו בתוך חשכת הלילה יהא בדרגא כמו ראייה בעיניו, והיינו אפי’ שאינו רואה ומשיג כלום אעפ"כ היא אצלו כמו ראיה, אך ורק מתוך אמונה טהורה, וכדי להגיע לכך צריך עבודה קשה ע"י לימוד התורה וק"ו וכו’, וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול ד"א, וממילא אין הדברים הגשמיים מעלימים ומסתירים עליו. ואפי’ בעל דרך-ארץ שאינו לומד גם יכול להגיע לזה, דהנה איתא במדרש שבזמן הגזירות כשאסף מרדכי את כל התינוקות של בית רבן שאל הקב"ה בעולמות העליונים מאי קול גדיא שאנכי שומע, דהיינו ששמע הקב"ה את ישראל צועקים ושאל מהו קול הגדי ולכאורה איך שייך שהקב"ה יצטרך לשאול, אלא שהם צעקו כמו גדי דהיינו בלי שום דעת והתבוננות וממילא היה נראה לקול של בהמה בלי דעת והשיבו שאדרבה זהו צעקה למעלה מהדעת, אבל אצל הקב"ה שהוא למעלה מהדעת אצלו היתה צעקה זו כצעקת בהמה. וע"י צעקה זו הגיעו לדרגא של אמונה שהוא ענין שלמעלה מהדעת, וזהו ענין של התפילה בזמן הגלות. וענין של עמלק הוא שונה מכל הקליפות בעוד שכל האומות הם ענייני מידות רעות ונקל לפטור מהם, אבל לא כן הוא ענין של עמלק שהוא ענין של חוצפה וגסות הרוח, ובעוד שכל המידות יש להם מקור בגוף הרי שענין של חוצפה אין לו שום מקור בגוף, ואיך הוא מגיע ליהודי אלא שהמן חושב על היהודים איך להביאם לידי חוצפה וגסות הרוח. (ואפשר דהוא המשך להמאמר דהיינו שאחרי שע"י צעקה מגיעים ישראל לאמונה פשוטה ולהיות כצאן טבחה, מגיע המן ומשפיע על ישראל ענין של חוצפה וגסות הרוח, וזהו "ותוסף אסתר" דגם אחרי הענין של הנס עדיין צריך לינצל ממחשבות הרעות של המן). ומכיון שישראל בזמן הגלות שייכים להשפעה דרך המלאכים (כמ"ש בלקו"ת פרשת האזינו ד"ה כנשר יעיר קנו) לכן העצה לינצל המחשבת המן הוא ע"י הענין של "רגליו" דהיינו הענין של מלאכים (מוזכר יותר ברור בלקו"ת פר’ בלק דף עא ע’ ד) - בזוה"ק כתוב כך: כתוב ’עצי שטים עומדים’ וכתוב ’שרפים עומדים ממעל’ בשניהם כתוב ’עומדים’ מזה רואים שענין של המלאכים שייך לענין של הקרשים, והקרשים הם ענין של רגליו של הקב"ה (וכמ"ש בזוה"ק שאדנים היינו הענין של ’הארץ אדום רגלי’ וממילא הקרשים שהם מעל האדנים הם ענין הרגלים, בדרך אפשר). (ואולי התפילה היא למלאכים דווקא כמ"ש לפני זה דדווקא הם הבינו שהצעקה הזאת של זמן הגלות שהוא בלי דעת הוא ענין שלמעלה מהדעת וממילא הם יכולים לפעול להעביר את מחשבת המן, אבל צע"ק דבמדרש כתוב שמשה רבינו אמר להקב"ה אין זה גדיים וטלאים אלא בניך וכו’). ועי"ז באמת נפעל הענין של ותלו אותו ואת בניו על העץ דבגלל שהוא ענין של גסות הרוח וחוצפה ומכיון שהקב"ה הוא ענין של גאווה ודווקא במקום שיש שם גאווה הקב"ה משפילו (כך הוא הלשון בשערי אורה) לכן תלו אותו - את מחשבתו על היהודים, על העץ וגבוה חמשים אמה דווקא מש"כ בחסידות שהענין הוא שהגביהו למעלה ומשם דווקא הורידו (עי’ ד"ה חייב איניש וכ"ה לקמי’ בד"ה "ובואה לפני המלך") וכך מבואר בעוד דרושים שזהו הענין של’ ה’ מלך גאות לבש’.
|
