המשך תער"ב - סוף ד''ה ואתחנן אל הוי', ותחילת ד"ה והיה עקב תשמעון - תער"ג

בס"ד. ש"פ ואתחנן, תער"ג
ואתחנן אל הוי' כו' אתה החלות להראות את עבדך את גדלך כו' אעברה נא ואראה כו', וצ"ל מהו"ע ואראה את הארץ שע"ז היו כל הבקשות של משה, וכידוע שלא בקש לישב בארץ כ"א לראות את הארץ, ומהו"ע ראיית הארץ שהרבה כ"כ בקשות ע"ז דתקט"ו תפלות התפלל משה כו', ומהו"ע אעברה נא כו'. גם מהו"ע שמקדים לזה את גדלך כו' מהו אריכות ההקדמה כו', ומהו"ע אתה החלות כו'. גם מש"א להראות את עבדך צ"ל דלא מצינו כן בשארי תפלות של משה שיהיו בדרך שפלות כ"כ, והגם שהי' ענו מאד כו' מ"מ התפלות שלו היו בדרך תביעה כו', וכאן או' בדרך שפלות כו'. גם מ"ש ואתחנן ולא א' ואתפלל כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל דא"ק הוא בחי' ממוצע בין אוא"ס להעולמות כו', וענין הממוצע הוא בשני דברים, הא' שהוא ממוצע בב' מדרי' שבו בחי' פנימי' א"ק וחיצוני' א"ק, דבחי' פנימי' שבו הוא ראשית הקו שכדוגמת עתיק כו', דע"ה שזהו בחי' או"פ מ"מ ה"ה בבחי' הבדלה לגמרי מן העולמות כו', ובחי' חיצוני' א"ק הוא בבחי' כלל אל העולמות כו', הב' שהוא ממוצע בענין ההתהוות כו', דהתהוות העולמות הוא בבחי' כלל ופרט כו' ובחי' א"ק הוא בחי' הכלל של העולמות כו', והיינו שאינו רק ראשית ההתהוות שהוא ראשית המציאות כו', כ"א הוא בחי' כלל שכולל כל מה שיתהווה אח"כ כו', אך הכל כלול בו שלא בבחי' מציאות כלל כו', ובזה הוא בבחי' ממוצע כו'. ונת' בענין הזמן דכל מה שנתהווה הכל הוא תחת הזמן כו', ובא"ק לא יש בחי' הזמן מאחר שאינם בו בבחי' מציאות כו', ומ"מ אינו למע' מהזמן לגמרי שה"ה עכ"פ בחי' מח' א' כו', ונמצא שהוא בבחי' זמן ולא בבחי' זמן כו', ע"כ הוא בחי' ממוצע בין האוא"ס שלמע' מגדר זמן לגמרי ובין התהוות העולמות בבחי' ס' זמנים וזמן כו'.
קע) ועפ"ז יובן מ"ש בזהר קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, אורייתא היא בחי' חכ' דא"ק כו', דעל התו' כתי' כאשר יאמר משל הקדמוני שהיא משל לא"ס קדמונו של עולם, דכמו המשל הוא לבוש אל הנמשל כמו"כ בחי' חכ' דא"ק הוא בחי' לבוש לאוא"ס ב"ה כו'. ומה שנק' בשם משל הוא להורות דהאוא"ס המתלבש בחכ' דא"ק א"ז רק הארה לבד כ"א הוא בחי' אור עצמי כו'. וכמו המשל שמהות הנמשל מתלבש בו רק שמתעלם בתוכו אבל מ"מ הוא מהות הנמשל כו', וכמ"ש בתו"א ד"ה פתח אליהו ההפרש בין צמצום לפרסא, דצמצום הוא בחי' סילוק האור וממילא האור הנמשך עי"ז ה"ז רק הארה לבד כו', אבל פרסא הוא שמהות האור מתעלם בו כו', וכמו המשל שמהות הנמשל מתלבש כו'. וכמו"כ הוא בחי' חכ' דא"ק שמתלבש בזה בחי' עצמו' א"ס כו' (ועמשנת"ל פקל"ז). וזהו קוב"ה אסתכל באורייתא דקוב"ה הוא בחי' עצמו' א"ס בחי' כדוגמת עתיק כו' שלמע' מע' מבחי' הכלל דא"ק, והוא אסתכל באורייתא שהוא בחי' א"ק אור כללי ועי"ז ברא עלמא כו'. והענין הוא דהנה גם בתורה יש בחי' כלל ופרט, דהרי כל הפרשיות שבתורה ה"ה ע"פ הדבור דוקא וכמ"ש בכל פרשה וידבר ה' אל משה כו', והדבור הוא בחי' פרט וכידוע בענין מחו"ד דמח' הוא כלל ודבור פרט כו', ופרטי הדבור דתו' הוא ההמשכה פרטי' בע"ס דאצי' כו'. וזהו שברוב הפרשיות נא' וידבר ה' אל משה דבר אל בנ"י לאמר, וידבר הוא ל' הנהגה והמשכה כמו ידבר עמים כו', הוי' הוא חכ' דאצי' הכולל ע"ס דאצי' וכמ"ש והוי' בחכ' כו', דעיקר ש' הוי' הוא בחכ' כו', דאצי' בכלל הוא ש' הוי', דזהו ההפרש בין אצי' לבי"ע דאצי' ש' הוי' ובי"ע ש' אד' וש' אלקים כו', ובאצי' גופא ש' הוי' הוא בחכ' מפני שחכ' כוללת כל הע"ס וכל ההשפעות שבאצי' הוא ע"י החכ' כו', ע"כ נק' החכ' ש' הוי' היינו שהיא עיקר האצי' כו' וכמ"ש במ"א ועמשנ"ת לעיל פרק הנ"ל. אל משה הוא יסוד אבא דאצי' (דההשפעה הוא מבחי' היסוד כו', וענין ההמשכה מש' הוי' אל משה, דלכאו' מאחר דמשה הוא בחי' יסוד אבא א"כ מהו ההמשכה מהחכ' אל היסוד כו', י"ל דהנה ידוע דיסוד שבשכל שרשו מבחי' קדמות השכל וכמ"ש אשרי משכיל אל דל, דל הוא בחי' יסוד כנודע, ושרשו הוא מבחי' משכיל דוקא כו', משום דההשפעה אל הזולת הוא מכח עליון דוקא כו'. דהנה ידוע דבכדי להשפיע אל הזולת צ"ל השכל אצלו בבחי' התיישבות ובבחי' תפיסה בכלי מוחו ביותר, שזהו דוקא ע"י העומק ופנימי' הענין דכאשר יודע את השכל בעומקו ופנימיותו אז הוא אצלו בבחי' התיישבות היטב כו', גם צריך להמציא ענינים והסברים במה להסביר הענין אל הזולת, וכמו"כ צריך לשנות את השכל שיהי' לפ"ע המקבל כו', כי השכל כמו שהוא אצלו ה"ה למע' עדיין משכל המקבל ולא יבין אותו ע"כ צריך לשנותו שיבא השכל באופן אחר מכמו שהוא אצלו ויהיה לפ"ע המקבל כו', ובכדי לשנות הענין ולהמציא ענינים הנ"ל צריך ג"כ לידע עומק ופנימיות הענין, ועוד צריך לבא לעומקו יותר מבכדי התיישבות הנ"ל, והעיקר שצ"ל בזה התעצמות הענין והוא שהענין שכלי יתעצם אצלו ואז יכול לעשות עמו מה שירצה ולשנותו בכמה אופנים שונים כו'. ובאמת בכדי לשנות הענין ובפרט בכדי להמציא ענינים זהו מכח המשכיל דוקא, שמשם נמשך השכל גלוי ומשם נמשך ג"כ המצאת הענינים במה להביא את האור שכל אל הזולת, דדוקא מי שביכולתו להמציא שכל חדש ביכולתו ג"כ להמציא ענינים במה להביא כו', ובכח המשכיל גופא זה בא מעומק כח המשכיל יותר, כי יותר בנקל להמציא שכל חדש מלהמציא ענינים לאור שכל שכבר בא בגילוי כנראה בחוש, והיינו שזה בא מעומק ופנימי' כח המשכיל יותר כו'. הרי שבכדי להשפיע שכל אל הזולת צריך להגיע בשכל זה בעומקו ביותר, וגם צריך להמשיך לזה שכל חדש מכח המשכיל מעומקו ופנימיותו כו', וזהו דאי' בע"ח דנה"י החדשים נמשכים מן הכתר כו', והיינו בהגדלת ז"א דנה"י נעשה חג"ת וחג"ת נעשה חב"ד כו' נמשכים נה"י חדשים מהכתר שזהו מבחי' פנימי' הכתר כו'. ועד"ז י"ל כאן דענין וידבר הוי' אל משה זהו ההמשכה מבחי' פנימי' ועצמי' ח"ע בבחי' יסוד אבא כו', וי"ל שזהו בכדי שיהי' ההמשכה בבחי' מל' שהוא בחי' תושבע"פ כו' וכמ"ש במ"א בהביאור דחגרה בעוז מתני' כו'). דבר אל בנ"י הן בחי' נו"ה דאצי' כי ישראל הוא ז"א דאצי' ובני ישראל הן נו"ה כו', ובמאו"א אות ב' סנ"ב כ' בנ"י נ"ה בני הת"ת הנק' ישראל. לאמר אל בחי' מל' דאצי' מקור דבי"ע כו', וזהו מ"ש בכל פרשה וידבר ה' אל משה כו' שזהו ההמשכה דבאוא"ס כמו שנמשך ומשתלשל בפרטי הע"ס דאצי' עד בחי' מל' דאצי' וע"י המל' נמשך גם בבי"ע כו', והענין המבו' בהפרשה זהו האוא"ס הנמשך ומתגלה כו', והיא המצוה פרטי' המבוארת בהפרשה או הספור דברים שבה, שכ"ז הוא המשכה מאוא"ס ב"ה ונמשך בפרטי המדרי' דאצי' וע"י מל' דאצי' נמשך גם בבי"ע כו', שעי"ז נעשה בנין ותיקון העולמות לפי אופן פרטי ההמשכה שבאותה הפרשה כו'. דמתחלה הרי התהוות העולמות הוא ע"י התו' ואח"כ ממשיכים תוס' אורות בעולמות, וכידוע דתכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות הוא להמשיך אוא"ס בעולמות שזהו ע"י התורה, וכמארז"ל תנאי התנה הקב"ה במע"ב אם יקיימו ישראל את תורתי כו' והיינו שע"י התו' נשלמה הכוונה בהמשכת תוס' אורות כו', וזהו שת"ח נק' בנאים שהם בונים את העולם היינו שממשיכים תוס' אור בעולמות כו', ולא דברו חכמים אלא בהוה שע"י דבור התו' נעשה ההתהוות וכן התוס' אורות כו', וזהו"ע הדבור דתו' היינו מה שבאה בהתגלות בבחי' פרט באבי"ע כו'. וגם הרי התו' נמשך ונדבר בבחי' זמן פרטי דפ' ומצוה זו נא' בזמן פלוני ופ' זו בזמן אחר, וכמ"ש ויכתוב משה את כל דברי ה' ופרש"י מבראשית עד מ"ת ומצות שנצטוו במרה, ובהרבה פרשיות נא' בתו' גופא הזמן וכמו בשנה השנית בחדש הראשון, בחדש השני כו', וכמו"כ כל הפרשיות נא' בזמן מיוחד כו', ובד"כ פ' נח נכתבה ונאמרה על זמן המבול ונח, ופ' לך לך כו' על הזמן דאברהם כו', וכן כל הפרשיות של מצות הרי נא' בחילוקי זמנים ובפרט ספורי מעשיות שבה שהיו רק לפי הזמן כמו פ' קרח ופ' בלק וכיוצא בזה, ונת"ל פ' קס"ח דבחי' הזמן הוא בעולמות בי"ע ובאצי' הוא בחי' ס' זמנים, וא"כ דבור העליון דתו' הוא שבא ונשתלשל בבחי' זמן וס' זמנים כו'. אכן זהו ההמשכה דרך פרט, אבל שרשה הוא בחי' מחה"ק שהוא בחי' א"ק בחי' אור כללי ונכללו כל פרשיות התורה יחד, אע"פ שלמטה ניתנו בזמנים חולפים כו' מ"מ שם נכלל הכל יחד, שהרי שם נכלל כל הזמן דשית אלפי שני דהוה עלמא וימוהמ"ש ותחה"מ הכל בסקירה א' כנ"ל פ' קס"ט, וע"כ גם התו' כמו שהיא שם נכלל הכל יחד כו', ומשם נסעה התורה ונמשכה באבי"ע בבחי' המשכה דרך פרט כו'. וזהו שיש ב' דעות בגמ' אם תו' חתומה ניתנה או מגילה מגילה ניתנה, דשניהם אמת, דמ"ד תורה חתומה ניתנה היינו כמו שהתו' היא בשרשה בחכה"ק דא"ק שהיא שם בבחי' כלל ונק' מא' סתום שלמע' מבחי' הגילוי וזהו חתומה ניתנה כו', ומ"ד מגילה מגילה ניתנה זהו כמו שהתו' באה בהתגלות באבי"ע שכל פרשה ופרשה נאמרה בזמן מיוחד והוא המשכה מיוחדת כו', וזהו מגילה מגילה ניתנה כו'.
קיצור. וזהו קוב"ה עצמות א"ס עתיק דא"ק, אסתכל באורייתא חכ' דא"ק חכ' דתורה, משל הקדמוני שעצם הנמשל מלובש בזה, דבתורה יש כלל ופרט, פרט הוא הדבור דתורה, וידבר המשכה, הוי' חכ' אצי' שבאצי', אל משה יסוד אבא. וי"ל שזה"ע משכיל אל דל, יסוד שבשכל להשפיע ולשנות הענין שזהו ע"י שהענין מתעצם אצלו, ולהמציא ענינים זהו מעומק השכל ומכח המשכיל, ולמעלה מהמצאת השכל בתחלה. אל בנ"י נו"ה, לאמר מל' שיהי' הגילוי בבי"ע, והדבור וההמשכה הוא האוא"ס שבפרשה, שכך יהי' בנין ותיקון העולם, ת"ח בנאים, והכל נא' בזמן, ובמחה"ק שבא"ק היא בבחי' כלל, וזהו תורה מגילה ניתנה פרט, חתומה ניתנה חכ' הק' בחי' כלל.
קעא) ולהבין ב' המדרי' שבתורה, הנה כתיב זמירות היו לי חוקיך, וארז"ל דוד זמירות קרית להו, שנענש ע"ז כו', וידוע הענין דדוד הי' משבח את התו' במה שכל חיות וקיום העולם תלוי בדקדוק א' מדקדוקי התו' שהרי תנאי התנה הקב"ה במע"ב אם יקיימו ישראל את תורתו כו', הרי כל חיות וקיום העולם תלוי בקיום התורה כו'. וגם שעי"ז נמשכים תוס' אורות וגילוים בעולמות, וכמו שע"י קרבנות נעשה עליות העולמות דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, דקרבן הוא ל' קירוב והו"ע קירוב הכחות והשמות כו' כמ"ש הבחיי, ועי"ז נמשך תוס' אור וחיות בעולמות וכמ"ש ריח ניחוח להוי' שנמשך תוס' אור בש' הוי' ובכל העולמות כו'. וזהו שבזמן בהמ"ק הי' מאיר גילוי אלקות וכמו העשרה נסים שהיו בבהמ"ק כו', וכמארז"ל כשם שבא ליראות כך בא לראות כו', ובפרט בקה"ק שהי' מאיר גילוי אוא"ס ממש, דמקום הארון אינו מן המדה כו', דכ"ז הוא ע"י הקרבנות כו'. וכ"ז הוא דוקא כשהקרבן נעשה כתיקונו, אבל אם יש בו איזה פסול הרי בטלה כל ההעלאה וההמשכה כו'. וכ"ה במצות תפילין שעי"ז נמשכים מוחין לז"א, דד' בתים הן ד' מוחין כנודע, דהנה ז"א הו"ע מדות עליונות השייכים לעולמות כו', ומוחין הן גילוי לעצמו כו', והגילוי לעצמו וגילוי לזולתו ה"ה רחוקים מאד זמ"ז כו', הרי שע"י התפילין נמשך תוס' אורות בעולמות, אך זהו דוקא כשהתפילין הם כתיקונם ע"פ התו' בהקלף ודיו ובהכתיבה ובעשייתן כו', משא"כ כשיש בהם איזה פסול הרי בטל כל ההמשכה כו', וכ"ה בכל המצות שע"י נמשך תוס' אור וחיות בעולמות ודוקא כשנעשו כתיקונם כו'. ובזה הי' דוד משמח נפשו בעת צרתו שהי' לא טוב לו בגשמי' דמאחר שכל העולמות תלוים בדקדוק א' דתו' הרי אינם תופסים מקום כלל לגבי התו' כו', וע"כ גם אצלו לא היו הענינים תופסים מקום כלל ע"י אור התו' שהאיר בנפשו כו' ואדרבה הי' בשמחה מהאור דתו' כו'. ובילקוט שה"ש ע"פ עת הזמיר הגיע אי' בשם המכילתא הגיע זמנה של ערלה ליזמר, הגיע זמן שתעשו לי זמירה שנא' עזי וזמרת י"ה, הגיע זמנה של תו' להנתן דכתי' בה זמירות היו לי חוקיך, וכ"ה במד"ר שה"ש ע"פ הנ"ל, וא"כ י"ל זמירות מל' לזמר עריצים וכמו הגיע זמנה של ערלה כו', והיינו שע"י הזמירות בעסק התו' עי"ז זומר העריצים ומכרית הקלי' המסתירים כו', וע"ד רוממות אל בגרונם ועי"ז וחרב פפיות כו', שצ"ל חרב של שתי פיות כו'. והענין הוא דהנה נודע דיניקת החיצונים יכול להיות על ב' אופנים או שמגביהים עצמן לקבל מבחי' מקיף עליון וכמ"ש אם תגביהי כנשר כו' וכתי' דרך הנשר בשמים, דמבחי' חיצוני' המקיף יכולים לקבל משום דשם כחשיכה כאורה שהכל יכולים לקבל כו', או שמקבלים מריבוי הצמצום והיינו בסוף כל ההשתל' בריבוי הצמצום ביותר שיכולים ג"כ לקבל כו', דמבחי' גילוי אור א"א להם לקבל דהרי אין אני והוא יכולים לדור כו', וידוע ג"כ דבבחי' גילוי אור צ"ל כלים אל האור וממילא אינם שייכים שאינם בגדר כלים כלל כו', רק מריבוי הצמצום שאין שם גילוי אור יכולים לקבל כו', וגם יכולים מבחי' מקיף עליון יכולים לקבל, וג"ז לא מבחי' גילוי המקיף וכנודע דמקיף בכלל הוא בבחי' העלם כו'. וע"כ צ"ל חרב של שתי פיות להכרית יניקתם מב' האופנים וכמ"ש ואשמיד את פריו ממעל ואת שרשיו מתחת, ואשמיד את פריו ממעל הוא שלא יקבלו מהמקיף עליון ואת שרשיו מתחת שלא ינקו מריבוי הצמצומים כו', וכ"ז נעשה ע"י נש"י. דהנה כתי' יעקב חבל נחלתו ועד"מ החבל שקצהו העליון קשור למע' וקצהו התחתון למטה הרי כשמנענעים קצהו התחתון מתנענע גם קצהו העליון כו', וכמו"כ נש"י ע"י עבודתם למטה פועלים באופן כזה למע' כו', וכמו ע"י התפלה שמוסרים פנימי' רצונם וחפצם לאלקות כו', והוא ע"י השגה והתבוננות אלקי גם בהתבוננות בענינים שע"פ טו"ד, והיינו כשמתבונן ומשיג את הענין האלקי עד שיונח אצלו הענין היטב במוחו (עס לייגט זעך א(דער ענין זייער גוט במוח) וגם נרגש בלבו (עס ווערט גוט דערהערט בלב), ה"ה מתקרב מאד לאלקות (ער ווערט זייער צו גיצויגין) שכל חפצו ורצונו הוא באלקות כו', וזהו מפני שע"י השגת הענין האלקי נרגש אצלו העילוי והיוקר דאלקות כו', ועי"ז נעשה הרצון שכל רצונו הוא באלקות כו' (ויש בזה חילוקי מדרי' דיש מי שהרגש העילוי והטוב בא לאחר ההשגה, והוא כאשר בההתבוננות בהשגת הענין עם היות שהיא השגה טובה הנה בשעת ההתבוננות אצלו התגברות ההשגה עצמה יותר מהרגש האלקות מה שמשיג (דהיינו ההרגש שהוא משיג בזה ענין אלקי כו'), ואז הרגש העילוי דאלקות בא אח"כ, והיינו שאחר ההשגה בא הרגש העילוי והעיקר בזה ההרגש איך שקרבת אלקים לי טוב כו', והוא הרגש הבכן הבא לאחר ההשגה כו', ובמדרי' העליונה יותר הוא שבעת ההשגה נרגש אצלו האלקות שמשיג ומתבונן כו', ואז בעת ההשגה נרגש העילוי והטוב דאלקות ונעשה הרצון לאלקות כו' ועמשית"ל פקע"ז), ובפרט כשהעבודה היא בבחי' פנימי' הלב שזהו ג"כ עבודה שע"פ טו"ד רק שזהו בחי' פנימי' המוחין ופנימי' המדות כו', וביותר בבחי' התגלות רעו"ד שז"ע רוממות אל בגרונם דהיינו ההתבוננות בההפלאה והרוממות דאוא"ס ב"ה דמזה הוא התגלות בחי' רעו"ד כו', שעי"ז נעשה פנימי' הרצון שלו לאלקות כו'. וזה פועל למע' דבחי' פנימי' הרצון דהיינו פנימי' המקיף יומשך בבחי' פנימי כו', וממילא גם חיצוני' המקיף נמשך בפנימי' וכידוע דהחיצוני' נגרר אחר הפנימי' כו', וממילא א"א להם לקבל מבחי' המקיף מאחר שנמשך בפנימי' כו', ועי"ז גופא א"א להם לקבל גם מריבוי הצמצומים, דכאשר המקיף מאיר בפנימי ה"ז גילוי אור רב שמאיר בכל מדרי' הפנימי' גם במדרי' התחתונות כו', דהאו"פ הרי מתצמצם ומתמעט ממדרי' למדרי' עד שבבחי' מל' אינו מאיר גילוי אור ע"כ בריבוי הצמצומים המשתלשלים מבחי' מל' יכול להיות יניקה (ועמשנת"ל פקמ"ג), אבל האו"מ הרי נמשך בכ"מ, וכאשר המקיף מאיר בפנימי ה"ה מאיר בכל המדרי' גם במדרי' התחתונות, וע"כ א"א להיות יניקה גם במדרי' התחתונות. גם י"ל שע"י גילוי המקיף בהפנימי מאיר האו"פ גם במדרי' התחתונות כו', וי"ל שז"ע שהמקיף נותן כח בפנימי והיינו שהאו"פ יהי' בבחי' תוקף הגילוי בתחלת המשכתו היינו במדרי' העליונות, וע"כ מאיר גילוי האור גם במדרי' התחתונות כו'. ובעבודה ענין גילוי האו"מ י"ל שז"ע תמים במעשיו שגם העשי' היא בבחי' תמימות כו' ועמשנת"ל פ' פ"ב, וענין גילוי האו"פ הוא כענין בכל דרכיך דעהו, שזהו ע"י שבמוחין הוא גילוי אור עליון יותר כו', גם י"ל כענין ומקדשי תיראו בלק"ת ד"ה את שבתותי תשמרו, ועמשי"ת בפרק שאח"ז. ולכן עי"ז נכרת יניקתם מב' האופנים שאין יכולים לקבל מהמקיף וגם לא בסוף ההשתל' כו', וכ"ז הוא ע"י נש"י כו'.
קיצור. והענין דהנה כתי' זמירות היו לי חקיך, שכל חיות העולמות והגילוים בהם תלוי בדקדוק א' דתורה, ובזה משמח נפשו בעת צרתו, ובילקוט מפ' ל' כריתה, והיינו כריתת החיצונים, דיניקתם היא מחיצוניות המקיף ומריבוי הצמצומים, וצ"ל חרב של שתי פיות, והוא ע"י שנש"י פנימיות רצונם באלקות, ע"י התבוננות והנחה טובה שנרגש העילוי עם בהבכן או בההתבוננות, ובבחי' פנימיות הלב וכ"ש בבחי' רעו"ד, נמשך המקיף בפנימי, ומאיר גם במדרי' התחתונות, וכמו תמים במעשיו, גם האו"פ מאיר בכ"מ וכמו בכל דרכיך דעהו.
קעב) והנה גם זאת מה שיכולים לקבל מב' האופנים הנ"ל ה"ז ג"כ תלוי בנש"י, דהנה ע"י ההתנשאות והגיאות וע"י התגברות הישות עי"ז נעשה למע' שהקלי' מנשאים עצמן לקבל מהמקיף עליון כו', וע"י הירידה וההשפלה שמשפיל את חלק הרע שבגופו באהבות זרות ותאוות רעות ה"ז גורם למע' הירידה כבי' בהאור האלקי בריבוי הצמצום וריבוי העלמות והסתרים כו', וכמ"ש וישח אדם וישפל איש דע"י וישח אדם למטה שמשפיל חלק הרע שבגוף כו', עי"ז וישפל איש כבי' הירידה והשפלות דהאור האלקי בריבוי צמצומים והעלמו' כו'. והגם שע"פ ס' השתל' ע"פ מא' קו המדה נמשך להם ג"כ יניקה מריבוי הצמצומים דז"ש ואתה מחי' את כולם גם לקלי' וסט"א כו', הנה לבד זאת שנמשך להם תוס' יניקה כו', וכמובן ממ"ש בע"ח שער מיעוט הירח ההפרש בין המיעוט הנעשה ע"י קטרוג הלבנה וע"י חטא עה"ד, דע"ה דבשניהם נשארה בחי' המל' רק נקודה א' שהיא הנקודה השרשית כו', הנה בעת הקטרוג נסתלקו הט"ס ועלו למע', וע"י חטא עה"ד ירדו הט"ס במקום הקלי' כו', הרי שע"י החטא נמשך תוס' יניקה כו'. הנה יש בזה ענין גרוע יותר שעי"ז פועלים למע' שהצמצומים נעשים כמו הכרחי כבי', דהנה הצמצומים שע"פ ס' השתל' הרי כ"ז הוא צמצום רצוני שא"ז צמצום, וכנודע דהגבלה רצונית אינו הגבלה וכמו"כ צמצום רצוני אינו צמצום כו' וכמ"ש במ"א, הרי בכל הצמצומים שמצמצם עצמו איך שמצמצם עצמו ובכל מקום שמצמצם את עצמו כבי' אפי' במדרי' היותר תחתונות הרי א"ז הכרחי ח"ו כ"א רצוני כו', אבל ע"י החטא גורמים שהצמצום יהי' כבי' כמו הכרחי, הגם דענין הכרחי אינו שייך למע', מ"מ מצד ההתקשרות שנתקשר בנש"י (וואס מיא האט זיך פארבונדן כבי') הנה כפי אופן הפעולות דנש"י למטה פועלים למע' כו', וה"ז ח"ו כמו שמכריחים כו', וכמארז"ל לא דיין לרשעים כו' אלא שמטריחין אותו ומחתימין אותו בע"כ, ופרש"י גזירה היא מלפני כו' והיינו מצד ההתקשרו' כו'. וענין ההכרחי ה"ז גרוע מאד, דז"ע מלך עלוב וכמ"ש בסש"ב ס"פ כ"ד וכמ"ש והוא אסור בזיקים כו', דעל ענין ההכרחי ח"ו ע"ז צ"ל מרירות הנפש ביותר דהיינו בזמני המרירות כמו בתיקון חצות צ"ל ע"ז מרירות יתירה והו"ע גלות השכינה כו', דהרי הצמצום שע"פ ס' השתל' הגם שנמשך חיות לסט"א א"ז ענין הגלות לפי שאינו הכרחי כו', וענין הגלות הו"ע ההכרחי ח"ו שגורמים למע' והו"ע נתנני בידי לא אוכל קום כו'. שע"ז צ"ל מרירות הנפש ביותר שיעשה חשבון בנפשו ויתבונן בזה היטב (גוט איבער רעכענען זעך) ויתמרמר בנפשו שעי"ז הוא היציאה דהאור האלקי, וכמו בתשו' שהוא ל' השבה דהאור האלקי שירד במקום הקלי' ה"ה משיב אותו שמוציאו מהקלי' ומעלהו כו', וכמו"כ ע"י שמתבונן היטב בזה ומתמרמר בנפשו שהענין נוגע לו בפנימי' נפשו ה"ה מוציא את האור האלקי כו', ואח"כ בתפלה שמאיר אצלו גילוי אור בנפשו שכל פנימי' רצונו וחפצו באלקו' עי"ז פועל הכריתה שלהם בב' האופנים כו' כנ"ל, וכ"ז הוא ע"י התפלה, וכ"ש שנעשה כן ע"י התו' דלהיות שהתו' היא בחי' חכ' עי"ז נמשך המקיף בפנימי כו'. דז"ש אם תגביהי כנשר משם אורידך נאום הוי' דהוי' בחכ' כו', דכאשר המקיף נמשך בהפנימי א"א להם לקבל מהמקיף כו', וכמו"כ א"א לינק מריבוי הצמצומים כו' וכמשנת"ל פקע"א.
וזהו שמ"ת הי' באל"ף אנכי הוי' אלקיך כו', דברה"ע הי' בבי"ת, ואי' בזהר הטעם משום דא' ר"ת ארור ויכול גם ארור כנען לקבל כו', וע"כ הי' ברה"ע בב' ר"ת ברכה כו', ומ"ת הי' באל"ף להיות כי ע"י התו' גם הא' נמשך בבחי' פנימי ע"כ א"א להם לקבל כו', ובתו' גופא הכריתה מב' האופנים הוא ע"י מ"ע ומל"ת, דע"י שמירת מל"ת נכרת יניקתם מריבוי הצמצומי' וע"י מ"ע נמשך המקיף בפנימי כו', וכ"ה ע"י התו' בכלל כו'. וזהו דדוד בעת צרתו בגשמי' אמר זמירות היו לי חוקיך כו', דהנה סיבת הלא טוב בגשמי' זהו ג"כ מצד הקלי' וסט"א כו', דכאשר מאיר גילוי אור האלקי אז נמשך ריבוי השפעה בגשמי' ג"כ, וכמו בזמן ביהמ"ק שהי' מאיר גילוי אלקו' הי' ריבוי השפעה בגשמי' ג"כ שהי' איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו כו', והלא טוב בגשמי' זהו מחמת ריבוי ההעלמות וההסתרים שמצד הקלי' כו', וז"ש דוד זמירות היו לי חוקיך דלבד זאת שלגבי התו' אין דבר בעולם תופס מקום כלל כו', הרי ע"י התור' הוא כורת ומזמר את הקלי' והחיצונים כו'.
קיצור. גם את העולם נתן בלבו של אדם, שע"י הגיאות וע"י השפלות באהבות זרות גורמים ב' היניקות, בתוס' יניקה, וגם שהצמצומים מצ"ע הוא צמצום רצוני דבאמת אין זה צמצום והגבלה, ובהשפלות הנ"ל גורמים כאלו הוא הכרחי ח"ו, והו"ע מלך עלוב, וצ"ל מרירות הנפש, ומסירת הרצון בתפלה, וכן ע"י התורה נמשך המקיף בפנימי, ובד"פ השתי פיות הוא מ"ע ומל"ת.
קעג) והנה אמרז"ל דוד זמירות קרית להו כו', דהנה מה שכל חיות העולמו' תלוי בתו' זהו בחי' חיצוני' התו', והיינו כמו שהתו' באה בד"פ באצי' שבה וע"י הוא בנין ותיקון העולם כו', דלגבי מדרי' זו תופס מקום האור והחיות של העולמו' כו', אבל עומקה ופנימיותה היא מיוחדת לגמרי באוא"ס המלובש בה בתכלית היחוד ולגבי אוא"ס ב"ה הרי כל העולמו' כלא ממש כו', כמו"כ הוא לגבי פנימי' התו' כו'. וכדאי' במד"ר ע"פ לכל תכלה ראיתי קץ לכל יש סיקוסים היינו גבול ומדה, אבל התו' אין לה סיקוס כו', דכל בחי' תענוג שבעולם הכל הוא בבחי' הגבלה לפי שזהו הארה לבד וע"כ יש לה קץ וגבול כו' (וכמו כל אור הרי יש הגבלה להתפשטותו וגם אור אבוקה יש לה קץ כמה שמגיע וגם באור השמש יש חילוקים אם בקירוב או בריחוק כו', וכמו"כ הוא הדוגמא למע' דכל הארה ה"ה מוגבלת בהמשכתה שיש בה חילוקי מדרי' באופן הגילוי ומסתיים המשכתה כו'), אבל התענוג שבתו' אין לה קץ וגבול להיותה בבחי' תענוג עצמי כו'. וע"ה שהתו' הוא או"פ מ"מ אין בה הגבלה כלל לפי שהוא תענוג עצמי כו' (דבאמת יש בחי' תענוג העצמי גם בהתו' שירדה למטה כו', רק שבתו' שלמטה א"ז מאיר בגילוי כו'), וע"כ כל בחי' חיות ועונג שבעולם הוא כלא ממש לגבי התו' בפנימיותה שהוא בחי' התענוג שבה כו' (אבל לגבי התו' כמו שהיא למטה דהיינו חיצוני' התו' הגם שיש בה ג"כ התענוג העצמי, מ"מ א"ז מאיר בגילוי וע"כ האור והחיות של העולמו' תופס מקום כו', והתגלו' בחי' תענוג העצמי בתו' למטה הוא ע"י הבירורים דוקא כו', והעיקר הוא בהבירורים שבתו' עצמה כו'. דהנה יש בירורים שמבררים בכח התו' וכמו ר"י כולהו תנויי בנזיקין הוה שזהו לברר בירורי' כו' כנודע, אך זהו מה שהתו' מבררת בירורים בעולם כו' (וזה ג"כ למע' הרבה מהבירורי' דתפלה כמ"ש במ"א), ויש בירור שהתו' מתבררת בזה והו"ע מאן דדייק במלין דחוכמתא כו', והו"ע הקושיות ותירוצים שזהו הבירור דתו' עצמה כו', דאופן הלימוד בזה הוא לאמת אמיתי' התו' כו', והיינו שא"ז בכדי להמשיך אור בנפשו כ"א לאמת כו', וכמ"ש מזה באורך בד"ה יו"ט של ר"ה, רס"ו, ועי"ז מאיר בגילוי בחי' התענוג העצמי כו', אבל בלא זה אינו מאיר התענוג העצמי בתו' שלמטה כו'). והענין הוא דהנה אי' בב"ר פי"ז ג' נובלות הן כו' נובלות חכ' שלמע' תורה, וכמו פירות הנובלות מן האילן שהוא להיותם מותרות חיצוני' הפירות כו', כמו"כ הוא למע' דבחי' ח"ע דאצי' חכים ולא בחכ' ידיעא שהיא למע' מהשגה כו', ומה שנמשך מבחי' ח"ע להתהוות אותי' התורה (שהרי מה שנתגלה מהתו' הן רק אותי' התו' כמשי"ת בסמוך, הרי האותי' וגם האור המתלבש בהאותי') אינו אלא מבחי' אחורים וחיצוני' החכ' שהיא בחי' נובלות חכ' כו'. דהנה יש בתו' טעמים נקודות תגין אותי', שהאותי' הן בבחי' מל' ושרשן מבחי' ח"ע דאבא יסד ברתא דיסוד אותי' התו' הן מבחי' חכ' כו', אבל זהו רק מבחי' אחורים וחיצוני' החכ' כו', וזהו מה שנמשך מתושב"כ לתושבע"פ דמל' פה תושבע"פ קרינן לה כו', וכנודע דתושבע"פ הוא פי' וביאור המצות שבתושב"כ, ומה שבא בגילוי בתושבע"פ הוא רק בחי' אחורים וחיצוני' מבחי' החכ', והיינו רק גוף המצוה והיינו בחי' החכ' המלובשת באותי' התו', וכמו מ"ט אמר קרא דכל דרשות התו' הן מבחי' האותי' כו', אבל מבחי' טנ"ת לא בא בגילוי בתושבע"פ רק מעט מזעיר וכמו רע"ק הי' דורש על כל קוץ וקוץ כו', וכמו יש אם למקרא שזהו בנקודות כו', וכן כל מה שנתגלה בס' הקבלה מבחי' טעמי תומ"צ ה"ז רק מעט מזעיר כו'. ובאמת גם תושב"כ והתו' כמו שהיא למע' באצי' ה"ז בחי' נובלות לגבי בחי' חכ' שלמע' שהיא בחי' חכ' שבכתר וחכ' דא"ק כו', וז"ע או"א במזלא אתכלילן ובי' תליין כו', וכמו השערות שבאין בדרך דילוג מהמוחין, כמו"כ בחי' ח"ע יונק מבחי' שערות דח"ס שבא בדרך דילוג והו"ע בחי' נובלות כו'. וע"ד מ"ש במ"א בענין צאן לבן דצאן הו"ע היציאה מגדר ההשתל' וההדרגה מבחי' לובן העליון כמו פרט ועוללות כו', דלובן העליון זהו בחי' א"ק שהוא הכלל הראשון הכולל כל העולמות כו' (לא רק ראשית ההתהוות, דהיינו ראשית המציאו' כו'), ומשם יצאו בחי' אורות עליוני' שלא בהדרגה כמו פרט הנושרים מן האילן כו', דלהיות ששרש המשכתם הוא ממדרי' גבוה מאד אא"ל ההמשכה בס' והדרגה כו', וגם בעולמו' לא היו יכולים לקבל כשהי' האור בבחי' הדרגה כו', כ"א אור שבא בדרך נובלות ונשירה כו', אמנם גם מה שנובל ונושר הוא אור נעלה מאד כו' (וכמ"ש במ"א בענין השערות שיונקים ממותרי מוחין ה"ז למע' מהמוחין, דמה שא"א להתלבש בכלי המוחין ה"ז בוקע ויוצא בהשערות כו', וזהו שהשערה באה בבחי' בקיעה שזהו מבחי' התגברו' האור כו', וע"ה שהבקיעה הוא שנמשך הארה לבד, מ"מ מבחי' הגבוה ביותר גם הארה מזה שלא בהדרגה ה"ז נעלה מאד מההמשכה שבהדרגה ממדרי' תחתונה כו', ומובן דהמשכות אלו באור דתו' ה"ז למע' הרבה מבהאור השייך לעולמו' כו', ובמ"א מבו' בענין נובלות שזהו ע"ד שיחת חולין של ת"ח שיש בהם הרבה חכ' מעצם חכמתו כו', וחכם גדול מלביש בשיחת חולין שלו חכ' עמוקה יותר מהתגלו' החכ' שלו כו'). וזה הי' עבודת יעקב בבית לבן שבירר בחי' האורות הנ"ל, וידוע דכללו' ענין הבירור דיעקב אצל לבן הוא שבירר בחי' האורות והאותי' דתו' כו', וכמ"ש במ"א בשם האו"ת מהמגיד ז"ל. וזהו בחי' נובלות חש"מ תו' שהיא מה שנובל מבחי' חכ' העליונה בחי' חכ' הקדומה דא"ק כו', ולכן לגבי מדרי' זו להיות שזהו מה שבא רק בבחי' נובלות בחי' שערות לבד כו', הנה האור והחיות דעולמו' תופס מקום לגבי זה כו'. וז"ע זמירות היו לי חוקיך, דהנה ידוע ההפרש בין מזמור לשיר דזמרה במאנא ושיר בפה, וכמ"ש בלק"ת ד"ה מזמור שיר חנוכת הא' ההפרש בין שירת המלאכים שהשירה שלהם נק' זמרה מצד שהוא הזמר המלובש בהכלי כו', ומלאכים להיות שיש להם גופים והביטול שלהם הוא בחי' ביטול היש לבד ה"ז בחי' זמרה כו', והנשמו' שאין להם גוף והביטול שלהם הוא בבחי' ביטול בתכלית כו' נק' השירה שלהם בש' שיר כו', ועמ"ש בסי' בפי' אהללה ה' בחיי שזהו בחי' האורות, ואזמרה לאלקי בעודי הוא בחי' הכלים כו'. ובענין התו' י"ל ע"פ מ"ש בזהר בהעלותך דקנ"ב ע"א שיש מה שנק' לבושא דאורייתא והן הסיפורי מעשיות שבתו' שיש בהן רזין עילאין כו', וגופא דאורייתא והן גופי המצות דרמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא שזהו מה שמבו' בתו' באותי' התו' כו', ויש בתו' בחי' נשמתא ונשמתא לנשמתא כו', ועמ"ש בבה"ז פ' תולדות. ועפ"ז י"ל דמ"ש דוד זמירות היו לי חוקיך היינו בחי' גופא דאורייתא והיא המדברת בפרטי ההמשכות שבעולמו' כו', ונענש ע"ז דעיקר התו' הוא בחי' האור דתו' בחי' נשמה ונשמה לנשמה שזהו בחי' השעשועים דתו' והיינו התו' כמו שהיא בבחי' חכה"ק דא"ק כו', וז"ע טעמים דתו' בחי' שיר דתו' וכמ"ש ובלילה שירה עמי שירו כתי' שירו של הקב"ה בחי' שעשועי המלך בעצמותו כו', והוא בחי' עומקה ופנימיותה דתו' המיוחדת באוא"ס המלובש בתו' בבחי' יחוד גמור, וכמ"ש באגה"ק בקו"א ד"ה דוד זמירות קרית להו דהתו' בבחי' פנימיותה אינה שמחת לבב אנוש ושעשועיו אלא כביכול שמחת לב ושעשוע המלך הקב"ה שמשתעשע בה כי אלקי' הבין דרכה כו', וזש"ה ואהי' אצלו שעשועים (דמ"ש ואהי' שעשועים קאי עמ"ש קודם ואהי' אצלו) אצלו דוקא כו', ועז"א ואהי' אצלו אמון א"ת אמון אלא אומן.
קיצור. וכ"ז הוא כמו שהתורה באה באצי' שהיא תיקון העולם, אבל פנימיות התורה הוא תענוג העצמי והוא שהתו' אין לה סיקוס, ואין חיות העולם תופס מקום (והתגלות תענוג העצמי הוא ע"י הבירורים בכח התורה, ובתורה עצמה דדייק במילין דחוכמתא), דהנה נובלות חכ' תורה, והן אותיות התורה שנתגלו ונמשכים מתושב"כ לתושבע"פ, וטנ"ת לא נתגלו, וכן תורה דאצי' נובלות מחכ' דא"ק, אבא יונק ממזלא, וזהו שבירר יעקב אצל לבן אותיות התורה, צאן לבן כמו פרט הנושר מלובן העליון א"ק, ומ"מ ה"ז מדרי' גבוה, ובמ"א כמו שיחת חולין שבהם עומק החכ', ולהיותה נובלות תופס מקום חיות העולמות, וזהו זמירות, זמרה כלי, שיר אור, ובתורה הו"ע גופא דאורייתא ובחי' נשמתא ונשמתא לנשמתא התענוג שבתורה שהיא שעשועי המלך בעצמותו.
קעד) ולכאו' צ"ל מאחר דהתו' בבחי' זו היא רק שמחת לב ושעשוע המלך כו' והו"ע שעשוע המלך בעצמותו כו' ולא ידע אנוש ערכה כו', א"כ מה נענש דוד בזה שהי' משבח את התו' ומשמח בה בבחי' שמחת לבב אנוש ושעשועיו כו'. וי"ל דכמו בענין המצות הרי יש בזה ב' ענינים כוונת המצות בבחי' המשכה פרטי' שבכל מצוה בפרט כו', שלזה צ"ל הקדמה באהוי"ר כו', והיינו שבתחלה צריך לידע הכוונה והוא הסוד ה' שבכל מצוה וצ"ל התעוררות אהבה לאלקות ועי"ז הוא קיום המצוה כדבעי למהוי כו', וכמ"ש בסש"ב והמקיימן באמת הוא האוהב ש' הוי' וחפץ לדבקה בו כו', ועי"ז ממשיך האור בנפשו וגם בעולם כו', ועי"ז הוא השמחה והעונג שלו בקיום המצוה כו', והביטול בזה הוא רק בהגילוים דאוא"ס דבד"כ הוא בבחי' הרצון דהיינו בבחי' הרצונות פרטי' שבכל מצוה ומצוה בפרט שבזה הוא הביטול שלו (דערצו איז זיין אוועק לייג לבחי' רצה"ע כו'), ובזה הוא שמחת נפשו בגילוי אור הרצון כו'. והאופן הב' הוא קיום המצוה בבחי' עבודת עבד לקיים רצונו ית' לבד לא בשביל להמשיך גילוי אור בנפשו ובעולם רק לקיים רצונו ית' כו', והביטול בזה הוא לא"ס בעהר"צ לעשות כל מה שהוא רצונו ית', ואינו נוגע לו כלל מה היא המצוה דגם אם היו אומרים לו לחטוב עצים ג"כ טוב כו', להיותו בבחי' ביטול לא"ס בעהר"צ לעשות כל מה שהוא רצונו ית' כו'. ויש בזה ג"כ שמחה של מצוה, והשמחה בזה הוא השמחה והעונג מה שמקיים רצה"ע לא מה שלו טוב האור והגילוי כ"א במה שמקיים רצונו ית' ושנעשה מזה נח"ר למע' וכמא' נח"ר לפני כו', והנה בזה גופא יש חילוקי מדרי' אם השמחה הוא בזה שהוא קיים רצה"ע והוא פעל את הנח"ר כו', והיינו מה שזכה לקיים רצה"ע ולעשות נח"ר למע' כו', שזהו ג"כ עבודת עבד רק שהעונג הוא מה שהוא זכה לזה כו', וכמו עד"מ איש פשוט שהמלך מצוה אותו לעשות דבר והוא משמש אותו בזה הרי השמחה גדולה מאד מה שזכה לשמש את המלך כו', וכמו"כ הוא בדוגמא בקיום המצוה שהשמחה והעונג הוא מה שזכה לקיים רצונו ולעשות נח"ר כו', ולמע' מזה הוא שהשמחה והעונג שלו הוא בזה שנשלם רצה"ע ושנעשה נח"ר למע' כו', ולא ממה שהוא פעל ועשה כו', כ"א מה שע"י המצוה הרי נשלם רצה"ע ונעשה נח"ר למע' ה"ה שמח ומתענג בזה כו', ובזה גופא המדרי' היותר העליונה בזה הוא שהשמחה והעונג שלמע' זה עצמו הוא השמחה והעונג שלו כו', והיינו לא רק שהוא שמח ומתענג בהשמחה והעונג שנעשה למע' כ"א שהשמחה והעונג שלמע' זהו השמחה והעונג שלו כו'. והענין בזה הוא דהנה באופן הא' ה"ז שמחה ועונג שלו, ובמה הוא העונג בזה שיש נח"ר למע' וה"ז רק מהבכן של המצוה לא מהמצוה עצמה כ"א מהבכן היינו מהנח"ר שנעשה כו' (ומובן שזה למע' הרבה מענין הבכן המבו' במ"א (דכאן גם הבכן הוא העצם כו') רק שזהו בדוגמא כענין הבכן כו'), אבל באופן הב' הרי העונג הוא העונג שלמע' כו', ובמה הוא העונג בעצם המצוה שיש לו תענוג בעצם המצוה (ער האט אגישמאק אין דער עצם מצוה אין דעם איז ער זעך שמח ומתענג), הגם שאינו יודע כלל מה היא המצוה ומה הוא התענוג בזה, מ"מ ה"ה מתענג בעצם המצוה וזהו רק מפני שהתענוג והנח"ר שלמע' הוא העונג שלו כו'. והמשל בזה הוא כמו העבד העושה מלאכה להאדון כמו כלי וכה"ג שמהדר בהמלאכה שתהי' בתכלית הנוי והיופי ויהי' תפארת להאדון כו', והנה ההידור בנוי ויופי הדבר ה"ה ע"י התענוג ודוקא ע"י התענוג בעצם הדבר כו' (וכמו עד"מ אומן הטוב שעושה כלי ומהדר במלאכתו שתהי' בתכלית הנוי והיופי ביותר שזהו רק מצד העונג היינו הגישמאק שיש לו בעצם הדבר, לא רק מזה שתהי' נאה ויהי' בזה תפארתו לפני בנ"א, דבזה לבד אם אין לו גישמאק בעצם הדבר לא יהי' ההידור בפועל, כ"א ע"י הטוב טעם והגישמאק שיש לו בעצם המלאכה עי"ז הוא ההידור והתפארת בא ממילא כו', וכמו"כ הוא בהעבד שההידור שלו אינו רק מהתפארת שיהי' להאדון כ"א מפני הטוב טעם והחיות שיש לו בעצם המלאכה להדר בה בכל היכולת שתהי' ביופי ביותר כו'), וגבי העבד זהו רק מפני שהעונג והחיות של האדון הוא העונג שלו כו', שהרי העבד מצ"ע אינו בערך שיהי' לו חיות ותענוג במלאכה גם כשתהי' בתכלית ההכשר, כי חושיו אינם דקים כ"כ ואינם חושים מופשטים שידע וירגיש העונג שבזה כמו האדון שהחושים שלו דקים ומופשטים ויודע מעלת הדבר איך שהוא דבר עונג בעצם כו', אבל העבד אינו שייך לזה שידע וירגיש הדבר, כ"א מה שהתענוג של האדון הוא התענוג שלו כו', וזהו מפני הנחת עצמותו שאינו מציאות לעצמו כלל וכל מציאותו הוא רק מציאות האדון ע"כ התענוג של האדון זהו עצמו התענוג שלו וזהו חיותו כו' (און דאס מאנט בא עם אויף חוש ההידור בנוי ויופי המלאכה כו'). וכמו"כ הוא במצות שהתענוג שלמע' זהו התענוג שלו שיש לו חיות ועונג בעצם המצוה הגם שאינו יודע כלל מע' וערך המצוה, אך מצד הביטול העצמי שלו לעצמות א"ס שאינו מציאות לעצמו כו', משו"ז יש לו חיות ועונג בעצם בהמצוה שזהו התענוג שלמע' כו', והוא חי בזה בבחי' חיות עצמי לא רק בבחי' חיות המתפשט כ"א בבחי' חיות עצמי ממש כו'. וי"ל דכמו"כ הוא גם בתו' דע"ה שאינה בעשי' בפועל רק בבחי' ידיעה והשגה כו', הרי ידיעת התו' היא גופא מצוה וכמ"ש באגה"ק בקו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח, ע"כ יכול להיות בזה בחי' התענוג העצמי בבחי' שעשועי המלך בעצמותו שמתענג עם התו' כו'. וי"ל שז"ע ג' שעות הראשונות שהקב"ה עוסק בתו' שזהו בבחי' המשכה מצ"ע, למע' ממה שכל הקורא כו' הקב"ה יושב ועוסק כו' שזהו מה שבאתעדל"ת אתעדל"ע כו', והגם דתו' בכלל היא בבחי' המשכה מלמע', וכידוע ההפרש בין תו' לתפלה, דתפלה הוא בבחי' העלאה מלמטלמ"ע דהיינו שבאתעדל"ת אתעדל"ע ותו' היא בבחי' המשכה מלמעלמ"ט שזהו אתעדל"ע מצ"ע כו', מ"מ בתו' גופא מה שהקב"ה קורא ושונה כנגדו זהו ההמשכה שע"י אתעדל"ת דעסק התו' למטה כו', וג' שעות ראשונות שהקב"ה יושב ועוסק בתו' הוא ההמשכה שמצ"ע כו'. וזהו התו' כמו שהיא בג"ר דעתיק ובשרשה בג"ר דא"ק כו', דיש בחי' זו גם בעסק התורה שבכאו"א ע"י הביטול בעצם בבחי' עצמות א"ס שמתענג בעסק תורתו בבחי' התענוג שלמע' כו', ומדרי' זו בתו' הוא שהתו' נק' בש' מתנה כו'. דהנה ידוע דלפעמים נק' התו' בשם ירושה וכמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה כו', ופעמים ארז"ל התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך כו', ופעמים נק' בשם מתנה, וכמ"ש בברכת התו' אשר נתן לנו תו' אמת נותן התורה כו' ונק' מתן תו' כו'. דענין התקן עצמך היינו מה שבא בבחי' יגיעה דבאתעדל"ת אתעדל"ע כו', וענין הירושה הוא ע"י הבירורים דתו' שעי"ז יורשים אורות דתהו כו', וענין מתנה דתו' זהו בחי' אתעדל"ע מצ"ע והו"ע פנימי' התו' בחי' שעשועים העצמי' כו', אך מתנה אינם נותנים כ"א להראוי והיינו ע"י הביטול עצמי כו', דגם הביטול העצמי הוא בבחי' המשכה מלמעלה כו', ועי"ז מגיע לבחי' טל תו' בחי' שעשועים העצמי' כו', דאז הוא בעצם למע' מכל בחי' חיות ועונג שבעולם ובדוגמא שלמעלה ממש כו'.
וע"פ הנ"ל יובן מ"ש ואתחנן אל ה' כו' אעברה נא ואראה את הארץ כו', דהבקשה ואראה את הארץ הוא שרצה לפעול בכללות נש"י בחי' ההמשכה מלמעלמ"ט כו', וזהו"ע אעברה נא שהו"ע ההמשכה מלמע' באתעדל"ע מצ"ע כו', וז"ע הראי' שהיא המשכה מלמעלמ"ט כנודע, וגם ראי' מורה על הביטול העצמי דהרי ראי' היא מקרוב וכאשר הוא מקרוב אינו שייך ענין התשוקה כו', דכל רצון ותשוקה שייך רק כשהוא מרחוק אבל לא כשהוא מקרוב כו', וכמו העומד לפני המלך אינו שייך הריצה אל המלך כ"א הביטול שמתבטל בעצם מהותו כו'. וזהו"ע ואראה שמורה על ב' הענינים על בחי' ההמשכה מלמעלמ"ט ועל הביטול העצמי שהוא הכלי לזה כו', ומשה עצמו הי' במדרי' זו, וכמ"ש ונחנו מה שהי' בבחי' ביטול והי' מאיר בו גילוי בחי' עצמות א"ס וכמ"ש וירא ראשית לו בחי' ראי' כו', וע"כ הי' ביכולתו לפעול זאת בכללות נש"י כו', וזהו אתה החלות להראות את עבדך בחי' ראי' שזה הי' מדרי' משה כו'. וענין אתה החלות הו"ע ואני המתחיל כו' דבמ"ת עמד ובטל הגזרה ואני המתחיל וירד ה' על ה"ס כו', דבמ"ת הי' בבחי' המשכה מלמעלמ"ט כו'. וזהו ג"כ אמרו את גדלך ואת ידך החזקה בחי' תגבורת העצמות להיות בבחי' המשכה כו', אשר מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך והו"ע ההפלאה שזה דבר נפלא מאד להיות המשכת העצמות, דע"ה שמובדל בערך מהעולמות ומ"מ ה"ה נמשך כו', שזה רק בכח העצמות כו', וזה רצה לפעול בכללות נש"י כו'. וזהו ג"כ אומרו להראות את עבדך בדרך שפלות שהו"ע הביטול עצמי בבחי' עבד כו' כנ"ל שזהו הכלי להמשכת העצמות כו', ואלו הי' משה מכניס לארץ לא הי' בזה שינוים שלא הי' חורבן בהמ"ק כו', והי' הגילוי לכל ישראל בשוה כו', כי בהמשכה מלמעלמ"ט לא יש חילוקי מדרי' כו', וכמו שיהי' לעתיד כו'. וזהו ג"כ ואתחנן אל ה' מל' מתנת חנם וכ"ה במד"ר כאן שא' מתנת חנם אני מבקש מאתך וכנ"ל דמדרי' זו בתו' היא בבחי' מתנה כו', וכ"ז הי' בשביל ישראל לא בשביל עצמו וכדאי' בילקוט ע"פ תפלה למשה א"ל הקב"ה מה אתה מבקש א"ל איני מבקש בשבילי אלא בשביל ישראל שיהי' בחי' המשכה הנ"ל, וזהו ואתחנן אל הוי' בחי' מתנת חנם כו' אתה החלות דואני המתחיל שזהו ההמשכה מלמעלמ"ט כו' אעברה נא ואראה כו' לפעול המשכה זו בכללות נש"י כו', ומשה לפי שהי' בעצמו במדרי' זו הי' ביכולתו וזה הי' כל בקשתו לפעול ההמשכה מלמעלמ"ט בכללות נש"י כו'.
קיצור. וצ"ל מאחר שזהו רק שעשועי המלך מפני מה נענש ע"ז, יקדים שיש במצות כוונת המצות שהביטול וההמשכה היא בגילוי הרצון, והב' קיום המצוה בעבודת עבד שהוא הביטול לבעהר"צ, ויש בזה שמחה מה שמקיים רצה"ע וגורם נח"ר, ולמעלה מזה שהשמחה היא מהנח"ר שלמעלה, ובפנימיות הוא שהשמחה והעונג שלמעלה הוא השמחה והעונג שלו, והיינו שאין זה עונג שלו כלל כ"א העונג שלמעלה, והשמחה היא בעצם המצוה, הגם שאינו יודע מה היא המצוה והתענוג בזה, והוא מצד הביטול והנחת עצמותו, וכמו העבד שמהדר ביופי המלאכה מפני התענוג, והוא התענוג של האדון, וי"ל דכמו"כ בתורה התענוג בשעשועי המלך, וי"ל שז"ע ג"ש הראשונים יושב ועוסק בתורה, והוא שהתורה היא בבחי' מתנה. ובזה יובן מ"ש ואתחנן מתנת חנם, להראות את עבדך ביטול עצמי.
בס"ד. ש"פ עקב, תער"ג
והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם כו', ושמר ה' אלקיך לך את הברית כו', וצ"ל אחר שאו' והי' עקב תשמעון מהו עוד ושמרתם ועשיתם אותם, הלא כל לימוד התו' הוא בשביל העשי' כו', שהרי אין הכוונה השמיעה לבד כ"א העשי' דוקא, וא"כ מהו אומרו עוד ושמרתם ועשיתם כו'. גם צ"ל מ"ש ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע כו', דחשיב כאן ג' ענינים ברית וחסד ושבועה שכל אלו הענינים אינם באים על התנאי, דענין הברית הוא כמו שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם, הרי ענין הכר"ב הוא שאפי' אם יהי' דבר המפריד ומפסיק את האה' מ"מ לא יגרע מאהבתם כלל כו', דכמו"כ הוא למע' ענין הכר"ב דגם אם ח"ו לא אכשיר דרא מ"מ לא יהי' שינוים כלל כו', וכמו ענין החסד הרי א"ז להשפיע להראוי דוקא כ"א להשפיע לכל גם למי שאינו ראוי כו', וכן ענין השבועה הוא שמכריח א"ע כו', הרי שכל אלו הענינים אינם באים על התנאי כו', וא"כ מהו"ע ושמר ה"א לך את הברית כו' אחר אומרו והי' עקב תשמעון כו' דמשמע דדוקא כאשר תשמעון ואז ושמר ה"א לך כו'. גם צ"ל מהו"ע השמירה כו'. גם מהו"ע אומרו והי' עקב תשמעון דהול"ל אם תשמעון כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל דבתו' יש כלל ופרט דהפרט שבתו' זהו כמו שהתו' ירדה לאבי"ע שכל פרשה הוא המשכה פרטי' מאוא"ס ב"ה ונמשכת בפרטי המדרי' דאבי"ע ועי"ז הוא בנין ותיקון העולם כו', והכלל דתו' זהו התו' כמו שהי' בחכ' הקדומה דא"ק דכל הפרשיות וכל הענינים המה שם בבחי' כלל כו'. ונת' דזהו ב' המדרי' שבתו' בחי' זמירות היו לי חוקיך כו', ובחי' שעשועים העצמי' כו', דזמירות היו לי חוקיך זהו התו' כמו שהיא בהתגלות דנובלות חכ' שלמע' תו' כו', דלגבי מדרי' זו תופס מקום האור והחיות של העולמות כו', ובזה הי' דוד משמח א"ע בעת שהי' לא טוב לו בגשמי' כו', שהרי כל חיות העולמות תלוי בדקדוק א' של תורה כו', וגם שע"י התו' נכרת היניקה שלהם כו', ובחי' שעשועים העצמי' שבתורה זהו התו' כמו שמיוחדת בעצמות אוא"ס כו', דכשם שלגבי עצמות אוא"ס אינו תופס מקום כל הגילוים שבעולמות כו', כמו"כ אינם תופסים מקום לגבי התו' כו'. נמצא שלגבי התו' כמו שהיא בהתגלות תופס מקום האור דס' השתל' כו', ולגבי התורה כמו שמיוחדת בעצמות אוא"ס והיינו התורה כמו שהיא למעלה מסדר השתל', כל הגילוים דסדר השתל' אינם תופסים מקום כלל כמו דכולא קמי' כל"ח כו'.
קעה) והנה באגה"ק הנ"ל ד"ה זמירות היו לי חוקיך מבו' דבחי' התו' כמו שהיא בבחי' שעשועים העצמים עז"נ ואהי' אצלו אמון א"ת אמון אלא אומן כו', וצ"ל איך התו' במדרי' זו נק' בש' אומן מאחר שזהו למע' לגמרי מהעולמות כו', דהנה בחי' חיצוניות התו' שבה וע"י הוא תיקון העולם שייך לקרוא בשם אומן כו', אבל בחי' פנימי' התו' שכל האור והגילוי דעולמות אינו תופס מקום כלל לגבי מדרי' זו איך שייך לקרוא בש' אומן כו'. וי"ל להיות דכללות ענין התו' הוא להיות התחברות אוא"ס עם עולמות בכלל ועם נש"י בפרט, דלא יש דבר שתוכל לקבל בחי' עצמות א"ס או שיוכל העצמות להתלבש בו כ"א התורה שבה דוקא יכול להיות התלבשות העצמות והיא יכולה לקבל כו', וזהו לפי שהתו' היא בחי' עצמות כו', דבאמת התו' גופא הוא בחי' עצמות א"ס כו', ואיך שנא' בענין התו' אם היא בחי' חכ' או בחי' תענוג ה"ה בחי' עצמות כו' וכמשי"ת, וע"כ ביכולתה לקבל בחי' העצמות כו'. וע"י התו' יש בכח נש"י לקבל בחי' עצמות א"ס כו', וכמ"ש בסש"ב פל"ו שהתו' נק' עוז שהיא הנותנת כח לצדיקים לקבל שכרם לע"ל שלא יתבטלו במציאותם לגמרי כו', דבהגילוי דלעתיד דבחי' עצמות א"ס יאיר בגילוי בפנימי' בנש"י שמצד זה יהיו בבחי' ביטול במציאות כו', הנה בכדי שלא יתבטלו במציאותם לגמרי להיות אין ואפס כו', זהו בכח התו' כו', מפני שהתו' ביכולתה לקבל בחי' עצמות א"ס כו', וכבר הי' לעולמים במ"ת דכתי' אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים שראו בחי' אחדות ה' בבחי' ראי' חושית ממש (דהיינו כמו בחי' ראיית העין ולא רק ראיית עין השכל כו', וכמו לעתיד שיהי' בחי' ראי' חושי' ממש וכמ"ש כי עין בעין יראו כו', וכתי' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר כו', וכן במ"ת הי' בבחי' ראי' חושי' כו'), וע"כ עכדו"ד פרחה נשמתן כו', והחזירן בטל תחי' שהוא בחי' טל תו' כו'. והיינו לפי שהתורה הוא כלי לקבל בחי' עצמות א"ס ב"ה ועש"ז נק' אמון אומן, לפי שע"י התו' הוא ההתחברות דעצמות א"ס עם העולמות בכלל ונש"י בפרט כו'. והענין הוא דהנה נת"ל פקס"ב דהאמצעי דתו' הוא בב' ענינים בהתהוות העולמות ובההתחברות דאוא"ס עם העולמות כו', וזהו בהב' מדרי' שבתו', דתו' כמו שהיא בהתגלות ה"ה ממוצע שע"י הוא התהוות העולמות כו', דג"ז הוא בחי' תוס' אור בעולמות וכמשי"ת, והתו' כמו שהיא בבחי' שעשועים העצמי' עי"ז נעשה ההתחברות דאוא"ס עם נש"י כו', שזהו תכלית הכוונה פנימי' להיות התחברות דאוא"ס עם נש"י ועש"ז נק' התו' אומן כו', ואו' ע"ז ואהי' אצלו אמון שזהו התו' כמו שהיא אצלו דוקא בבחי' שעשועים העצמי' דאורייתא וקוב"ה כולא חד כו'. וביאור הענין הוא, דהנה ידוע מאה"ז תלת קשרין מתקשרין דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל, והנה התקשרות שייך בשני דברים שהם נבדלים זמ"ז דאם הם דבר א' אינו שייך התקשרות, וכמו אור ומאור אינו שייך בזה התקשרות מפני שהאור אינו דבר אחר מהמאור בבחי' מהות דבר בפ"ע רק גילוי מן העצם, ע"כ אינו שייך בזה התקשרות כ"א דבקות שהוא דבוק ומיוחד בהעצם כו' (וזהו בכללות בחי' האור כו', דבפרטי מדרי' באור יש שההתקשרות אינו בבחי' דבקות כ"א בבחי' התחדשות ממקורו כו' וכמ"ש במ"א, רק כללות האור בבחי' דבקות כו'), רק בשני דברים נבדלים שייך התקשרות כו' (ולפ"ז דבקות הוא למע' מהתקשרות, ובבה"ז פ' תרומה אי' דהתקשרות הוא יותר מדבקות כו', דדבקות הוא בבחי' מקיף והתקשרות בבחי' פנימי כו', וי"ל דשם מדבר בדבקות שמצד העליון דהיינו בבחי' מקיף לבד, וכמו כאשר ידבק האזור כו' כן הדבקתי אתכם כו', שז"ע וימינו תחבקני שהוא בבחי' מקיף, וכמו המחבק את חברו שמקיפו כו', והתקשרות הוא בבחי' פנימי כמ"ש ונפשו קשורה בנפשו כו', אבל מלמטלמ"ע הדבקות הוא בבחי' התאחדות יותר מהתקשרות, דדבקות הוא בדבר שאינו מהות בפ"ע והתקשרות הוא בדבר שהוא מהות בפ"ע כשמתחבר כו'). וזהו שישראל מתקשראין באורייתא, דהנה הנשמה כמו שירדה לבי"ע ה"ה בבחי' יש ומציאות דבר, דע"ה ששרשה הוא באצי' וכמש"א נשמה שנתת בי טהורה היא כו', וגם כמו שירדה לבי"ע ה"ה אלקות בעצם מהותה, ומ"מ הרי נעשית בבחי' יש עד שביכולתה להתחבר עם הגוף ונה"ב ונתפסת בגשם דאז ה"ה נעשית יותר בהגשמה כו' כנודע וכמשנת"ל בתחלת הדרוש, והתורה היא חכ' אלקית חכמתו ורצונו ית' כו', ומ"מ הרי בשעת עסקו בתו' שמשים כל שכלו ורוח בינתו בעסק זה הרי כל כחות נפשו מתאחדים ומתכללים באותה דבר הלכה שעוסק בה, וכמ"ש בסש"ב ח"א פ"ה שבעסק התו' נעשה מוקף ומקיף שמלבד ששכלו מוקף מהדבר הלכה הרי גם שכלו מקיף את הדבר הלכה שמבין אותה ומשיגה כו', והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמי' להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה כו'. והגם שנפשו היתה בבחי' יש נפרד לעצמה קודם עסקה בתו', אך בעסקו בתו' מתאחדת ומתקשרת בד"ת, וה"ז כמו שצוררין דבר בדבר וקושרין אותן יחד עד שמתאחדין כו', כך הנפש צרורה בצרור החיים ומתאחדת בד"ת שעוסק בה בכל כח שכלו ורוח בינתו כו', וזהו הנק' קשר ויחוד שמחברים דבר נפרד כמו הנפש שמתאחדת בתו' כו', וזהו לפי שהנפש הוא אלקות בעצם ע"כ הוא מתאחד בעסקו בתו' בבחי' התאחדות ממש כו'. והנה בכל קשר צ"ל ב' קשרים זה עג"ז וא"ל אינו קשר של קיימא, והיינו שצ"ל לזה עבודה בבחי' אהוי"ר דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ולא נקרא קשר כלל, כ"א צ"ל אהוי"ר ועי"ז בעסק התו' מתקשר נפשו בתו' ומתאחד בה כו'. וכמו"כ הוא בהקשר דאורייתא וקוב"ה, דהנה כמו שאין ערוך לנפש בע"ג עם התו' שהיא חכ' האלקית, כך יותר אין ערוך לתו' עם עצמות אלקות כי עצמות אוא"ס הרי חכים ולא בחכ' ידיעא ונבדל בערך מן החכ' עד שהחכ' נק' לגבי' עשי' וכמ"ש כולם בחכ' עשית כו' (וי"ל ע"פ משנת"ל פמ"ט בההפרש בין הרצון לכחות הנפש דהרצון אינו דבר לעצמו חוץ לעצמות הנפש, אבל הכחות כמו כח השכל ה"ה כח לעצמו חוץ להעצמות של הנפש כו', וכמו"כ הוא בדוגמא כזאת בבחי' חכ' למע' והיא בחי' חכ' דתו' שזהו בבחי' דבר מה היינו בבחי' חכ' כו', דעצמות אוא"ס אינו בגדר חכ' כו'), וכמ"ש והחכ' מאין תמצא שנמצאת מאין בבחי' מציאות יש כו', וכמא' אבא יונק ממזלא בחי' מזלות ושערות לבד כו', וז"ע לבנ"ח דהחכ' היא בבחי' נתיב כו'. וידוע ההפרש בין נתיב לדרך, דדרך הוא דבר רחב שהולכים בו בהתגלות כו', ונתיב הוא קצר ומצומצם שההולך בו הולך יחידי ובהעלם כו', וכ"ה למע' שהולכת והובאת אוא"ס בבחי' צמצום והעלם נק' בש' נתיב כו', וכ"ה המשכת בחי' העצמות לבאר הרצון דמצות והיא החכ' דתו' שהיא בחי' נתיב מצומצם ונעלם כו', הרי שהחכ' דתו' היא באין ערוך לגבי עצמות כו'. וזהו מה שהתו' נק' תושב"כ דאותיות הכתב ה"ה דבר נוסף על העצם כו', וכידוע ההפרש בין אותי' החקיקה לאותי' הכתיבה, דאותיות החקיקה הם מהות אחד שאינם דבר נוסף כו', משא"כ אותי' הכתיבה ה"ה דבר נוסף כו', והיינו דאותיות התו' וגם החכ' המלובשת בהאותיות ה"ז בבחי' דבר נוסף על העצם כו', הרי שהם נבדלים זמ"ז כו'. אך כמו שהנפש מתאחדת ומתקשרת בתו' כנ"ל, כך התו' הגם שהיא דבר בפ"ע מן העצמות ומ"מ נכללת ומתאחדת בעצמות כמו שצוררין דבר בדבר כדמיון קשר הנפש בתו' כו', והתקשרות זאת דתו' בהקב"ה נעשה עי"ז שישראל מתקשראין באורייתא וכמארז"ל דכל הקורא בתו' הקב"ה קורא ושונה כנגדו שע"י לימוד התו' כדבעי למהוי דהיינו בהקדמת אהוי"ר ובהתקשרות שכלו ומחשבתו בתורה כו', עי"ז ממשיך המשכת אוא"ס בתו' כו'.
קיצור. והנה מבו' באגה"ק דהתורה בבחי' שעשועים העצמיים הו"ע אמון אומן, וי"ל דהיינו התחברות העצמות עם נש"י ע"י התורה, דהתורה להיותה עצמית ה"ה כלי לעצמות א"ס, וע"י יכול להתקבל בנש"י, וכמו במ"ת אתה הראת בראי' ממש ע"י התורה, דלהיות שזהו עיקר הכוונה ע"כ נק' אומן, והענין דהנה תלת קשרין מתקשראין ישראל אורייתא וקוב"ה, התקשרות הוא בשני דברים, משא"כ אור ומאור הו"ע דבקות (ובבה"ז דדביקות מקיף והתקשרות פנימי י"ל שזהו מלמעלה, ומלמטלמ"ע דביקות התאחדות יותר), וזהו שהנשמה אם שנתהווה בבחי' יש ותורה היא חכמת אלקית ה"ה מתקשרים זע"ז, מקיף ומוקף, וצ"ל ב' קשרים זהו הקדמת אהוי"ר, וכן התורה שהיא חכ' כבי' כח שחוץ להעצמות, ואבא רק יונק ממזלא וז"ע נתיבות החכ' נתיב צמצום, וזהו תושב"כ דהאותיות והאור כמו דבר נוסף, וה"ה מתקשרת בעצמות, והוא ע"י התקשרות נש"י בתורה שממשיכים בזה עצמות א"ס בתורה.
קעו) והנה המשכה זו הו"ע לימוד התורה לשמה לשם התורה כו', דבעסק התורה יש ב' אופנים, דהנה ארז"ל מעיקרא כי עביד אינש אדעתי' דנפשי' עביד והוא לקשר נפשו ע"י התו', וזהו כפי' הפשוט דישראל מתקשראין באורייתא ואורייתא בקוב"ה שע"י התו' מתקשרת הנשמה באלקות כו', והו"ע לימוד התורה שקודם התפלה שזה מסייע לעבודה דתפלה דבכדי שיהי' התעוררות אהוי"ר בתפלה ה"ז ע"י הקדמת התורה כו', ועסק התורה אז הוא לקבל מאור התורה והיינו להאיר נפשו באור התורה להיות התגלות הכחות דנה"א כו'. דהנה אופן התלבשות הנשמה בגוף ונה"ב הוא שהכחות דנה"א מתעלמים בהכחות דנה"ב, ואינו דומה לתומ"צ דאופן הירידה שלהם הוא בבחי' התגלות אלקות גם כמו שירדו למטה ונתלבשו בדברים גשמי' כו', וכמו המצות שנתלבשו בדברים גשמי' (שהרצה"ע בהם בלי הסתר פנים כו' כמ"ש בסש"ב), וכן התורה שירדה למטה ונתלבשה בענינים גשמי' כו', הרי מ"מ הם בבחי' התגלות אלקות כו', דכן הי' במ"ת שהי' גילוי אוא"ס ממש למטה וכמ"ש וירד ה' על ה"ס, ומש"נ במ"ת הרי נאמרו ענינים פשוטים וגשמי' כו', וכמו"כ הוא כללות התורה המלובשת בענינים גשמי' מאיר בהם גילוי אוא"ס כו', הרי התו' ירדה למטה בבחי' התגלות אלקות כו', משא"כ הנשמות אופן ירידתם למטה הוא בבחי' התעלמות הכחות שלה כו'. והיינו לפי שהכוונה בירידת הנשמה למטה הוא בכדי לברר ולתקן את הגוף ונה"ב, ואופן הבירור הוא בדרך מלמטלמ"ע שזהו דוקא ע"י התעלמות הכחות דנה"א בנה"ב כו', וכידוע המשל מכלי ההגבהה הנק' ליווער שצריכים להעמידו תחת המשא דוקא ואז מגביה את המשא, וכמו"כ בכדי לפעול הבירור בהנה"ב זהו דוקא ע"י התעלמות הכחות דנה"א בנה"ב שעי"ז הוא הבירור כו', והיינו שע"י היציאה היינו ההתגלות דכחות הנה"א עי"ז גופא פועל הבירור בהנה"ב כו', וגם לאחר שנתגלו הכחות דנה"א אופן הבירור הוא בדרך התלבשות בהנה"ב וכידוע הענין, וזהו ע"י ההתעלמות שהי' בתחלה דהיינו דאופן ההתלבשות שלו הוא בבחי' התעלמות ע"כ העבודה אח"כ היא ג"כ בבחי' התלבשות כו', ולכן בתחלת העבודה שהכחות הם בהתעלמות דכ"ה בכ"י דבתחלת היום הכחות דנה"א הם בהעלם כו', וכמו בגשמיות בעת השינה הרי כחות הנפש הם בהתעלמות ומה שבהתגלות הוא הגוף, דבעת שהוא ער הרי ההתגלות דכחות הנפש הם יותר מהגוף (אדרבה אז נראה ביטול הגוף אל הנפש כו'), משא"כ בעת השינה הגוף הוא בהתגלות והכחות הן בהעלם כו'. וכמו"כ הוא בהעבודה הן בכל יום והן בתחלת העבודה שהכחות דנה"א הן בהעלם כו', והתגלות הכחות דנה"א הוא ע"י התו' כו', וכידוע שהתו' נק' עוז ותושי' שמתשת כח הנה"ב ונותנת כח ועוז לנה"א כו', וע"כ בתחלת עבודה בכ"י צ"ל תחלה עסק התו' שמתשת את הנה"ב ומסירה ההעלמות וההסתרים וגם נותנת כח בנה"א להיות התגלות כחותיו בהשגה והתבוננות ובהתעוררות אהוי"ר כו'. וכאשר התפלה היא כדבעי בהתגלות הנה"א ובהתקשרות באלקות, אזי העסק התו' שאחר התפלה הוא בהתקשרות נפשו בתו' בחכ' ורצונו ית' וממשיך המשכת אוא"ס בתו' כו', והיינו דעסק התו' שאחר התפלה אינה בכדי להאיר נפשו כ"א בכדי לקשר נפשו בהאוא"ס המאיר בתו' כו', וזהו שאחר ואהבת אומרים והיו הדברים האלה בד"ת הכתוב מדבר שממשיך אוא"ס בתו' ומאיר האור בנפשו כו', והיינו דע"י ההקדמה דאה' דובכל מאדך ממשיך המשכת אוא"ס בתו' ומקשר נפשו בהאוא"ס שבתורה שז"ע והיו הדברים האלה כו'. אך לכאורה צ"ל מהו ההתחדשות בההתקשרות שבתו' שהרי גם בתפלה הוא קירוב והתקשרות נפשו באלקות כו', וזה גופא מה שנמשך אוא"ס בתו' זהו שמעוררים וממשיכים ע"י התפלה כו', וא"כ מהו ההתחדשות בהתקשרות זאת. וי"ל בב' אופנים הא' דבתפלה הגם שנעשה בבחי' קירוב לאלקות, מ"מ אין האור מאיר בנפשו בגילוי ממש כ"א ע"י התורה דותורה אור והוא בבחי' או"פ כו', ובפרטיות הרי התפלה היא בבחי' רצוא ע"כ הגם שנעשה קירוב נפשו לאלקות בתפלה א"ז בבחי' גילוי בבחי' התיישבות בנפשו כו', והשוב הוא בתו' כו', והגילוי שע"י התו' אחר התפלה הוא בבחי' תוס' אור בתו' כו' (והיינו דמה שמאיר לו מאור התו' דקודם התפלה שהיא לדעתי' דנפשי' לבד ה"ז רק הארה לבד ובהתו' שאחר התפלה מאיר אור עצמי כו'), וזה גופא מעורר וממשיך ע"י התפלה רק שבתפלה א"ז בבחי' גילוי עדיין והגילוי הוא בתו' כו'. והאופן הב' י"ל דקירוב נפשו בתפלה הוא בבחי' אלקות השייכות אל העולמות כו', דההתבוננות בד"כ באיזה מדרי' באלקות שתהי' ההתבוננות ה"ה בד"כ באלקות השייך לעולמות דהיינו בבחי' הארה לבד כו', אבל בעצמות אינו שייך התבוננות כו', דגם ההתבוננות ברוממות והפלאת אוא"ס (הנק' עצמות אוא"ס כו') הכל הוא רק בהאוא"ס השייך לעולמות כו', אבל בעצמות אוא"ס אינו שייך גם ההתבוננות ההפלאה כו' וכמ"ש במ"א. והנה בפסוד"ז או' וירם קרן לעמו, קרן הוא המשכה עצמי' כו' כנודע, זהו רק מה שמחלק בין ההמשכה שבעולמות לההמשכה של נש"י, דלנש"י ע"י התו' נמשך המשכה עצמי' כו', אבל לא בזה הוא עסק ההתבוננות שלו, דהתבוננות הוא במ"ש קודם כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים כו' שזהו בחי' הארה לבד, איך שנפרש אם שהפי' דגם בחי' נשגב דהיינו גם בחי' הסובב הוא רק שמו לבד כו', או שהפי' הוא שגם שמו הוא נשגב לבדו כו', ורק הודו הוא על או"ש כו', ה"ז רק הארה לבד שבזה הוא עסק ההתבוננות שלו כו'. אבל מ"ש וירם קרן לעמו זהו רק מה שע"י תומ"צ נמשך בחי' העצמות כו', שעי"ז הוא שנעשה החיות והיוקר בהמצות כו', שהרי גם ע"י ההתבוננות נעשה חיות ויוקר בקיום המצות וכמ"ש בסש"ב והמקיימן באמת הוא האוהב כו', וכאן הוא שהיוקר הוא מצד המשכת העצמות שבתו' וכן במצות כו'. אבל לא בזה הוא עסק ההתבוננות כ"א בהאור השייך אל העולמות כו', הרי בחי' גילוי האור שמאיר בתפלה הוא רק האור השייך אל העולמות כו', וע"י התו' נמשך בחי' עצמות א"ס כו'. וגם הביטול בזה הוא באופן אחר וכמ"ש בסש"ב פל"ה דנשמת האדם אפי' צדיק גמור עובד ה' ביראה ואה' בתענוגים אעפ"כ אינה בטלה במציאות לגמרי כו'. והנה כשהאדם עוסק בתו' אזי נשמתו כו' נכללות באוא"ס ב"ה ומיוחדות בו ביחוד גמור כו', וע"כ ע"י עסק התו' הוא ממשיך גילוי אוא"ס בתורה כו', שא"ז להאיר נפשו כו' (והיינו גם לא בחי' המשכת האור המתעורר ע"י התפלה או כעין קבלת שכר כו'), כ"א ע"י עסק התו' והתקשרותו באור התו' נמשך המשכת אוא"ס בתו' כו', והיינו דעסק התו' שלו אינה בכדי לרוות צמאונו כמו באופן הא' הנ"ל שהכוונה בעסק התו' הוא לרוות צמאון הרצוא שבתפלה כו', דהגם שבתפלה הי' בבחי' קירוב כו', הרי א"ז בבחי' גילוי ממש כנ"ל, והגילוי הוא ע"י עסק התו' שאח"כ כו', הרי דענין עסק התו' בזה הוא לרוות צמאונו כו'. משא"כ באופן הזה אינו בכדי לרוות צמאונו רק להמשיך גילוי עצמות אוא"ס למטה כו', וא"ז האור שמעורר בתפלה (ע"ה שזהו ג"כ ע"י הקדמת התפלה דוקא, רק שהקירוב והדבקות דתפלה אפי' בבחי' אה' בתענוגים כו' אינו בבחי' האור העצמי הזה, לפי שבזה אינו שייך התבוננות והשגת השכל איזה שיהי' כו', כ"א שע"י הקדמת העבודה האמיתית דתפלה נותנים זה בדרך מתנה בתו' כו', וכמו שנת"ל פקע"ד ועמשית"ל פ' [שעב]), וכל ענינו בעסק התו' הוא להמשיך המשכת העצמות למטה כו', וכן משמע בר"מ פ' פנחס דרכ"ב ע"ב בענין שדוד הי' מחבר תו' שלמע' בהקב"ה והיינו שהמשיך תוס' אור בתו', וקאמר שם שז"ע איזה חסיד המתחסד עם קונו כו', דמבו' בסש"ב פ"י שז"ע לייחדא קוב"ה ושכינתי' בתחתונים כו'.
קיצור. והו"ע לימוד התורה לשמה, דמעיקרא אדעתי' דנפשו עביד לקשר נפשו באלקות ע"י התורה, דהנה הנה"א מתעלם בהנה"ב (לא כמו תומ"צ בגשמיות שהן בלי הסתר פנים), מפני שהכוונה היא שיהי' הבירור בדרך מלמטלמ"ע, וההתגלות הוא ע"י התורה, עוז ותושי' וז"ע לימוד התורה שקודם התפלה, ואחר התפלה הוא לימוד התורה לשמה שממשיך אוא"ס בתור' ומתקשר ומתייחד בזה, והתחדשות ההתקשרות בתורה על התפלה הוא שבתפלה אינו בבחי' גילוי והתיישבות כ"א בתורה שאח"כ, וגם י"ל שהקירוב שבתפלה הוא בהאלקות השייך להעולמות דבזה שייך התבוננות והשגה, וזהו כי נשגב שמו הודו על או"ש שזהו התבוננות, וירם קרן הוא המשכת העצמות בתורה (שלמע' מההמשכה שבתפלה), והוא ביטול ויחוד גמור משא"כ בתפלה, וזהו ההתקשרות בתורה, ולא לרוות צמאונו כ"א להמשיך גילוי אוא"ס למטה, והו"ע המתחסד עם קונו.
קעז) וביאור הענין הוא, דהנה בענין ההתקשרות הגם שזהו בדבר שהוא נפרד בפ"ע, מ"מ ע"י ההתקשרות יש בזה יתרון מע' מההתאחדות הקודמת והיינו שע"י ההתקשרות באים למדרי' גבוה יותר כו', ויובן זה בהתקשרות הנשמה באלקות ובתו' שע"י ירידתה בבי"ע שנעשית כדבר בפ"ע הנה ע"י ההתקשרות שלה נעשה בה יתרון מעלה כו'. והענין הוא דהנה כתי' שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, פי' בנות ירושלים קאי על הנשמה כמו שהיא בשרשה באצי' וכמא' נשמה שנתת בי טהורה היא, דטהורה היינו בעולם האצי' בבחי' פנימי' הכלים כו' כנודע, ומה שנק' בנות ירושלים זהו הנשמות כמו שהן בבחי' עיבור במל' דאצי', וי"ל משום דכשהנשמה היא בבחי' מל' אז הוא בבחי' מציאות דבר דשייך בה ענין היראה כו'. וכמ"ש במ"א בענין אהוי"ר למעלה דאינו שייך לכאורה בע"ס דאצי' מאחר שהן אלקות ממש כו', ומ"מ בבחי' מל' כתי' למען יזמרך כבוד ולא ידום דנהו"ת קארי תדיר כו', שהוא בחי' רצוא שז"ע האה' כו', והיינו לפי שהמל' היא בחי' הגילוי שבאצי' שאינו בחי' העצמות דאצי' וע"כ עיקר הכלים הן בחי' מל' כו', ולכן בבחי' מל' שייך ענין הרצוא כו' (וגם בהע"ס בכלל שייך ענין אהוי"ר רצו"ש והו"ע מטולמ"ט כו' וכמ"ש במ"א). וכמו"כ הוא בנשמות כמו שהן בבחי' מל' אז שייך בהם ענין היראה שיהיו נקראים בנות ירושלים כו'. גם י"ל דהכוונה היא על הנשמות דב"ן וכידוע שיש נשמות דמ"ה ונשמות דב"ן, דהנשמות שהן מבחי' מ"ה היינו שעיקרם הוא מבחי' ז"א דאצי' והן בבחי' אין בעצם, וכמו שירדו למטה אינן נתפסים בגשם והן בבחי' עובדי ה' בנשמתן כו' (והן הנשמות שנק' בנים למקום, ויש בזה מדרי' גבוהות יותר הנק' אחים ורעים כו', וכמ"ש בלק"ת בהבי' דיונתי), ונשמות דב"ן היינו שהן מבחי' מל' והן בבחי' יש כו', וכמו שהן בעיבור בבחי' מל' הביטול שלהם הוא בבחי' ביטול היש כו', וכמו שירדו למטה עיקר עבודתם הוא בביטול חומר גופם כו' (ואליהו שהי' בעיבור י"ב חדש הי' למטה ביטול גופו ביותר עד שעלה בסערה כו', רק שנשמת אליהו הי' מבחי' ב"ן דמ"ה כו' וכמ"ש במ"א), ונשמות אלו הן נתפסים בגשם, וזהו עיקר עבודתם למטה בביטול גופם כו'. וזהו דבנות ירושלים הן הנשמות כמו שהן בבחי' מל' דבאלו הנשמות שייך לו' אח"כ בירידתן בגוף שחורה אני ונאוה כו' (דבנשמות דמ"ה אינו שייך ענין שחורה אני מאחר שגם בירידתן למטה הן בבחי' אין בעצם כו', רק בנשמות דב"ן שייך לומר שחורה אני ונאוה כו'). והנה הנשמות כמו שהן למע' ה"ה בתכלית הביטול ובבחי' אחדות באלקות, וזהו שנק' בנות ירושלים, פי' ירושלים יראה שלם שלמות היראה כו', דבנבראים דבי"ע לא יש בהם שלמות היראה להיות בהם הביטול בתכלית שז"ע היראה כו', דגם במלאכים שיש בהם בחי' ביטול הרי כתי' ובמלאכיו ישים תהלה כו', וכמארז"ל אפקוהו למט"ט כו', והיינו מפני שאין הביטול שלהם בתכלית וכמ"ש במ"א. אך בחי' מל' להיותה אלקות ממש ה"ה נק' ירושלים שהיא בבחי' שלמות היראה והביטול כו' (דע"ה שהמל' הוא בחי' יש לא כמו החכמה שהיא בחי' ביטול בעצם, ולכן הי' דוד בר נפלי כו', וכמשנת"ל פקס"א, מ"מ ה"ה בביטול בתכלית דהיינו בבחי' ביטול הישות לגמרי כו'), וע"כ הנשמות כמו שכלולים במל' נק' בנות ירושלים שהי' בהם שלימות היראה והביטול כו', ובמדרי' זו הנשמה היא בבחי' טהורה מכל בחי' ישות כו', וכמ"ש בלק"ת ד"ה ושמתי כדכד הב'. אך בירידתה למטה נא' אתה בראתה אתה יצרתה כו' שנעשית בבחי' יש ובבחי' מציאות נפרד ממקורה כו', וכנודע דהנשמות בשרשן הן בבחי' עדאת"כ שמיוחדים במקורם וכמו דגים שבים כו', ובירידתם למטה ה"ה בבחי' נבראים דעדאת"ג שהם נפרדים ממקורם כו'. ועל זמן ירידת הנשמה למטה עז"נ שחורה אני שאומרת הנשמה שלמטה אל הנשמה כמו שהיא למע' קודם התלבשותה בגוף, הגם דשחורה אני בבחי' שחרות והתעלמות אור כו', ומה גם ע"י הגוף ונה"ב שמתעלם אורה ומתרחקת ממקורה עד שצריכה יגיעה עצומה בכדי לבא ליראה, והיגיעה היא בב' ענינים, הא' בההתבוננות לפעול את היראה להיות כי היראה באמת אינה באה רק ע"י השגת הענין לבד, כמו האה' שבאה רק ע"י השגת הענין האלקי שמרגיש את העילוי דאלקות כו' (אם שהשגת הענין והרגש העילוי והיוקר באים כאחד או שבא אח"כ, וכמשנת"ל פקע"א, דההפרש בזה הוא אם שההתגברות היא מהרגש הענין האלקי שמשיג על ההשגה עצמה אז הרגש העילוי והיוקר הוא בעת ההתבוננות, ואם ההשגה היא בהתגברות אז בא הרגש העילוי אח"כ כו', ועיקר ההפרש בזה הוא אם ההשגה היא בבחי' פנימי' השגה או בבחינת חיצוני' לבד כו', דבהשגה פנימי' התגברות הרגש האלקי יותר ובחיצוני' השגה התגברות ההשגה יותר כו', אמנם גם בחיצוני' השגה יש בזה הפרש בין דקות השגה לגסות השגה, דבדקות ההשגה נרגש הענין האלקי מה שמשיג ובהשגה מגושמת נרגש ההשגה ביותר כו', ובזה שייך זיכוך לבא לידי דקות ההשגה כו', אך בד"כ בחיצוני' ההשגה התגברות ההשגה יותר כו'. ובכללות יותר ההפרש הוא בטוב האלקות בעצם שזה בא בעת ההשגה וההתבוננות כו', או שההרגש הוא מה שקרבת אלקים לו טוב שזה בא אחר ההשגה וההתבוננות כו', וזה גופא תלוי אם הוא בבחי' פנימי' השגה או בחיצוני' כו', דבפנימי' ההשגה ההרגש הוא בטוב דאלקות בעצם כו'. אמנם גם בענין קרבת אלקים לי טוב יש הפרש הנ"ל שבאם ההתגברות היא מהרגש הענין האלקי ה"ז בא בדרך ממילא, וכאשר ההתגברות היא ההשגה ה"ז בא אח"כ כו', ואיך שיהי' הוא שע"י השגת הענין נרגש העילוי והיוקר דאלקות כו'), ועי"ז מתעורר באהבה ותשוקה לאלקות כו'. אבל ביראה אינו מספיק ההשגה לבד כ"א צ"ל הרגש הענין יותר וכמו ענין ההכרה, והיינו שיהי' הענין אצלו בבחי' קירוב המהות במקצת עכ"פ ועי"ז דוקא יתעורר ביראה כו', והיינו לפי שהיראה ביסודה היא בחי' ביטול המהות (דאה' היא בבחי' יש מי שאוהב כו', וביראה הגם שיש בזה אופן שהוא בבחי' יש מי שירא כו' וכמ"ש במ"א, מ"מ בד"כ היראה היא ביטול המהות כו'), שבא דוקא ע"י הקירוב במהות הדבר הנורא בבחי' הכרה קצת עכ"פ כו' (ומובן דהן באה' והן ביראה כשהן באים מבחי' הראי' ה"ה גבוהים במעלתם באין ערוך, וכאן אין הכוונה בזה בבחי' ראי' וגם לא בבחי' הכרה באמת, רק שבאה' מספיק הקירוב דהענין האלקי שמתקרב אליו ע"י השגה לבד, וביראה צ"ל בההשגה גופא קצת הכרה והרגש דעצם הדבר כו'), וע"ז צריכים יגיעה יתירה שיהי' לו קצת הכרה כו'. והב' שצ"ל היגיעה בזיכוך החומרי להיות בו בחי' היראה והביטול כו' (וגם להיות בחי' ההכרה הנ"ל צריכים לזה ג"כ זיכוך החומרי' כו') וכמארז"ל יגעת ביראה שהיראה צריכה יגיעה גדולה ועצומה כו', וגם אחר שבא לבחי' יראה אינה בערך כלל להיראה דמלאכים ג"כ וכ"ש לגבי היראה דנשמות כמו שהן למע' כו'.
קיצור. ובה"ע דהנה התקשרות הגם שזהו בדבר נבדל יש בזה יתרון, דהנה כתי' שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, בני"ר הן נשמות שהן באצי' בעיבור בבחי' מל', דבמל' שייך ענין הרצוא, ובנשמות דשם הו"ע היראה, או שהן נשמות דב"ן שהן בבחי' ביטול הישות, ושם הוא שלימות היראה, משא"כ בבי"ע גם במלאכים, ובירידתה למטה צריכה יגיעה וביותר על היראה, והוא היגיעה בההתבוננות, כי לאהבה מספיק ההשגה והרגש העילוי (ויבאר בקצרה משנת"ל פקע"א), וליראה צ"ל עכ"פ קצת הכרת הענין, מפני שהוא ביטול, וגם היגיעה בזיכוך החומרי להיות בו היראה וההכרה.
קעח) וזהו שאומרת הנשמה למטה דהגם דשחורה אני ומ"מ ונאוה שע"י ירידתה למטה נעשה בה יתרון מע', כי ע"י שנעשית בבחי' מציאות דבר לעצמה ומתקשרת באלקות הנה ההתקשרות שלה הוא בבחי' צמאון ובבחי' תשוקה נפלאה ביותר כו', וזהו מה שהנשמה למטה נק' בש' כלה שהוא ל' כליון וכמו כלתה נפשי כו', דדוקא למטה האה' והרצוא הוא בבחי' כליון בבחי' רשפי אש התשוקה והצמאון ביותר, דכמו שהיא למע' שאינה נפרדת ממקורה ואדרבה היא מיוחדת תמיד במקורה לא יש בה בחי' הכליון כלל כ"א דוקא בירידתה למטה כו'. וזהו שבשה"ש נא' כ"פ אחותי כלה דבנש"י יש ב' המדרי' דאחותי וכלה, כי יש מעלה באחותי דאח ואחות הן כדבר א' ואהבתם היא תמידית, אך האה' היא בקרירות ואין בזה התחדשות כו', וכלה ה"ז כדבר נפרד והאה' אינה תמידית ויכול להיות הפסק ח"ו, וכמו בזה"ג שנדונו בשלוחין וגרושין כו', אך יש בזה מע' שהאה' היא ברשפי אש שזהו בהתגלות פנימי' הנפש יותר ומגיע למע' במדרי' גבוה יותר ונמשך עי"ז אור חדש כו', דבד"כ בחי' אחותי הוא בחי' יחוד חיצוני דאו"א וכלה הוא בחי' יחוד פנימי דאו"א כו' וכמ"ש במ"א. והנה לכאורה היתרון הזה שבנשמה בירידתה למטה הוא בבחי' אה' אבל ביראה היתרון יותר בהנשמה כמו שהיא למע', והיינו כנ"ל שהיראה עיקרה הוא בבחי' הכרת המהות כו', ובחי' זו הוא בהנשמה כמו שהיא למע' דמזלייהו חזי כו'. אמנם י"ל דכאשר ע"י יגיעה בא לבחי' יראה יש בזה ג"כ יתרון למטה שהביטול הוא בבחי' הנחת עצמותו, שזה שייך יותר בהנשמה כמו שהיא בבחי' מציאות בפ"ע כו', וע"ד המבו' במ"א בענין אין עוד וכולא קמי' כל"ח דהביטול שבבחי' אור הוא בבחי' כלא כו', והביטול דאין עוד הוא בבחי' יש דוקא כו', וכמו"כ י"ל כאן דהנשמה למע' הגם שהיא בבחי' ביטול, עיקר הביטול הוא בבחי' כל"ח כו', ובירידתה למטה שנעשית בבחי' מציאות דבר הביטול הוא בבחי' הנחת עצמותו כו'. ונמצא דבהתקשרות הנשמה למטה באלקות יש בה יתרון לגבי כמו שהיא למע', הגם דשם היא בבחי' התאחדות כו', וכמו"כ בנשמות לגבי התו', דהרי נשמות מושרשים בתו' דז"ע ישראל עבמ"ח דהיינו בתו' דאותי' התו' הן אותי' המח' כו' כמ"ש במ"א, ובשרשם ה"ה מיוחדים ממש בתו' כו', ומ"מ יש בהם יתרון בירידתם למטה, דהרי בשרשם כמו שהן מושרשים ומיוחדים בתורה הרי כ"ז הוא באותי' התו' לבד, וזהו דישראל ר"ת יש ס"ר אותיות לתורה דהיינו רק בחי' אותיות כו', ובירידתה למטה ומתקשרת בתו' ה"ה מתקשרת באור התו' היינו בבחי' החכ' המלובשת באותי' התו', וע"י הקדמת העבודה בבחי' כלה כנ"ל שממשיכים אור חדש כו', הרי המשכה זו היא בהתקשרותה אח"כ בתו' שנמשך גילוי אור חדש שלמע' מהחכ' כו'. וכשם שבנשמה יש יתרון מעלה בבחי' ההתקשרות שלה למטה, כמו"כ הוא גם בזה דאורייתא מתקשראה בקוב"ה כו'. דהנה התו' בירידתה למטה ה"ה בבחי' נובלות לבד מבחי' חשמ"ע כו', ונת"ל פקע"ג דגם בחי' חשמ"ע הוא בחי' נובלות לגבי בחי' החכ' כמו שהיא למעלה מאצי' דהיינו בחי' חכ' שבכתר כו', ומובן הענין ע"פ הנ"ל דתו' כמו שהיא בחכ' דאצי' ה"ה בבחי' אותי' הכתב שזהו כמו דבר נוסף כו', אבל כמו שהיא בחכ' שבכתר הרי שם הוא בחי' אותי' החקיקה שהן מיני' ובי' שזהו דבר א' כו', וע"כ התו' גם כמו שהיא למע' היא בבחי' נובלות כו', ועמ"ש בתו"א והוספות בהבי' הב' דהשמים כסאי, וע"י ירידתה למטה נמשך מבחי' עצמות א"ס גילוי או"ח ממש כו'. אך היתרון הזה דהתקשרות התו' בא"ס למטה נעשה ע"י נש"י, שע"י שנש"י מתקשראין באלקות ובתו' עי"ז ממשיכים גילוי אור חדש בתו' כו', וז"ע לעשות את כל דברי התורה שנש"י עושין את התו' שממשיכים המשכת אוא"ס בתו' כו', ומובן שהיתרון הנעשה בתו' למטה הוא גם לגבי כמו שהוא למע' מושרשת באוא"ס ב"ה כו' וכמשי"ת. וז"ע חכמות בחוץ תרונה שנמשך מבחי' התענוג שלמע' מהחכ' כו', וזה נעשה ע"י ישראל שע"י התקשרותם באלקות ותו' כו', עי"ז נעשה התקשרות והתאחדות התו' בבחי' עצמות אוא"ס ב"ה כו'. נמצא שיש יתרון בההתקשרות למטה הן בהתקשרות הנשמות באלקות ובתו' שזהו בבחי' כליון בעצמות אוא"ס ב"ה ובהגילוי אור חדש שבתורה כו' (שזהו האופן הב' שנת"ל פקע"ו שהרצוא דתפלה היא במדרי' גבוה יותר דהיינו בבחי' כלה כו', וכ"ש ההמשכה וההתקשרות שבאוא"ס שבתו' כו'), והן בהתקשרות התו' באלקות שזהו בעצמות א"ס כו'. וזהו תלת קשרין מתקשראין דא בדא קוב"ה ואורייתא וישראל והוא התקשרות הנשמה בתו' ותו' בעצמות א"ס כו', והסדר בזה דתחלה מתקשראין ישראל באורייתא כו', וע"י ההתקשרות דנש"י בתורה בב' האופנים הנ"ל נעשה ההתקשרות דתורה בקוב"ה והוא הגילוי אור חדש שנמשך בתורה כו'.
וע"פ הנ"ל יובן מ"ש והי' עקב תשמעון כו', דהנה עקב הוא המדרי' התחתונה שבנשמה שזהו בירידתה למטה, דמה שבא למטה בבחי' התלבשות ה"ז רק המדרי' שבנשמה כו', אך בזה דוקא הוא בחי' הרצון והכליון דבחי' כלה שנת"ל, וגם עקב מורה על עקבות משיחא דבזה הזמן ע"פ רוב הן נשמות ממדרי' תחתונות שבאים בבחי' התלבשות ובבחי' תפיסא בגשם ביותר כו', ובזה הוא עיקר ענין שחורה אני ונאוה בבחי' תוקף הרצוא והכליון ביותר כו', ועי"ז דוקא נמשך גילוי אור חדש בתו' כו'. וזהו עקב תשמעון את המשפטים כו', דהיינו שההמשכה היא בתו' כו'. ומ"ש ושמרתם ועשיתם אותם הוא שחשיב כאן ג' מדרי' מחדו"מ, תשמעון הו"ע המח' וכמ"ש אזן מילין תבחן כו', ושמרתם הוא דבור וכמא' אם ערוכה בכל ושמורה כו', ועשיתם הוא מעשה כו' והן מחדו"מ דתו', דעסק התו' צ"ל במחדו"מ דמח' הוא עיון להבין ולהשיג מה שהוא לומד כו', וכמו"כ צ"ל לימוד התו' בדבור דוקא וכמ"ש חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה כו', וצ"ל מעשה ללמוד ע"מ לעשות כו', ועי"ז נמשך הגילוי אור חדש בתו' כו', וכמ"ש בסש"ב ח"א פ"ד דמחדו"מ דתו' הגם שהן לבושים לבד גבהה מעלתן לאין קץ וסוף על מע' נר"ן עצמן כו'. ועז"א אח"כ ושמר כו' את הברית כו' דברית זהו"ע התו' שנק' ספר הברית כו' וכמ"ש אם לא בריתי כו' והו"ע ההתאחדות כו', וכמו כר"ב שכורתין דבר א' לשנים ועוברים בין הגזרים שעי"ז מתאחדים הנבדלים זמ"ז כו', והחסד הוא בחי' חסד דקשוט בחי' חסד דעתיק שזהו בחי' עצמות אוא"ס כו', והשבועה היא כמ"ש אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם מבחי' קדמונו ש"ע כו', והוא ג"כ ענין ההתאחדות כו', והיינו שע"י התו' נעשה התאחדות נש"י בעצמות א"ס כו', וזהו ג"כ ענין ושמר ה' לך כו' ע"ד דבנשמה או' ואתה משמרה בקרבי אחרי שחושב תחלה טהורה בראתה כו' ד' מדרי' בנשמה, או' אח"כ ואתה משמרה בקרבי וידוע שזה קאי על עצם הנשמה כו', וכמו"כ ענין ושמר לך היינו גילוי בחי' עצמות א"ס כו'. וכ"ז הוא ע"י עקב תשמעון שע"י בחי' עקב שבנשמה וכן בנשמות דבחי' עקבות משיחא כשע"י עבודה באים לבחי' כלה וע"י עסק התו' ממשיכים גילוי אור חדש שמבחי' עצמות א"ס כו'. וזהו והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה דהנשמה שבבחי' עקב מתקשרת באלקו' בבחי' כליון כו', ומתקשרת בתו' שז"ע המשפטים כו' ושמרתם ועשיתם כו' בג' מדרי' דמחדו"מ כו', עי"ז ושמר ה' אלקיך את הברית כו', שא"ז על תנאי כ"א שכ"ה אופן ההמשכה דכאשר עקב תשמעון כו', אז ושמר ה' אלקיך לך כו' שנמשך גילוי בחי' עצמות אוא"ס למטה כו'.
קיצור. וזהו הגם דשחורה אני, מ"מ ונאוה בתוקף הצמאון, והוא בחי' כלה, אחותי אהבה תמידית ובקרירות, כלה היא אהבה פנימית, וביראה הביטול דהנחת עצמותו הוא למטה דוקא, ע"ד דהביטול דאין עוד הוא דוקא בהיש, וכן בנשמות לגבי תורה למעלה הוא שמושרשים באותיות התורה, ולמטה ההתקשרות באור התורה, ובאו"ח הנמשך ע"י הרצוא דבחי' כלה, וכן אורייתא בקוב"ה למעלה באצי' היא בחי' אותיות הכתב, ולמטה ע"י נש"י מתקשרת בעצמות א"ס. וזהו והי' עקב תשמעון, עקב הנשמה למטה, וע"י הרצוא דבחי' כלה תשמעון את תוס' אור בתורה.

המשך תער"ב - סוף ד''ה ואתחנן אל הוי', ותחילת ד"ה והיה עקב תשמעון - תער"ג

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה