המשך תער"ב - ד’’ה אני לדודי תרד"ע - חלק ה

בס"ד. ש"פ תבוא, תרד"ע
אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, הנה אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וס"ת ד’ יודי"ן, והן המ"ם יום שהי’ משה בהר שהיו ימי רצון וכמ"ש ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון כך האחרונים ברצון כו’, והנה קודם לזה נא’ דודי לי ואני לו הרועה בשושנים, וצ"ל למה נא’ שם דודי לי תחלה וכאן אני לדודי קודם כו’, גם מה"ע הרועה בשושנים, ומהו ההפרש בין הרועה בשושנים הנא’ שם והנא’ כאן. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל דהתחברות והתכללות האו"כ הוא ע"י שמחליפים טבעם ופעולתם כו’, שהרי הן הפכים זמ"ז שהאור בבחי’ אין והכלי בבחי’ יש ואיך יהי’ התחברות שלהם, אך זהו ע"י שהאור הוא מאין ליש והכלי מיש לאין כו’, וצ"ל במדה ושיעור ובמזיגה נכונה, ואם אין זה במדה ושיעור א"א להיות ההתחברות ואינו נשלם הכוונה כלל כו’. ונת’ שיש בזה ד’ אופנים לגריעותא הא’ שהאור הוא בבחי’ אין ביותר והכלי הוא בבחי’ יש ביותר, והב’ כשהכלי הוא בבחי’ מיש לאין ביותר שאינו בבחי’ כלי כו’, והג’ שהאור הוא מאין ליש ביותר כו’, והד’ כשהאור הוא מאין ליש והכלי היא מיש לאין אם אין זה במזיגה נכונה כו’. והתיקון הוא בב’ דברים הא’ שיחליפו טבעם והוא שהאור יהי’ מאין ליש והכלי מיש לאין ויהי’ במדה ושיעור דוקא (וזהו בג’ האופנים הראשונים), והתיקון הב’ הוא (באופן הד’) שהמאין ליש והיש מאין יהי’ במזיגה נכונה באופן שיהי’ פעולותיהם כפי אמיתת הכוונה כו’ כמשי"ת. ונת’ דכמו"כ בעבודה בנה"א ונה"ב שהן מ"ה וב"ן אין ויש נמצא ג"כ ד’ אופנים הנ"ל, או שהנשמה היא בבחי’ אין ביותר והגוף הוא בבחי’ יש ביותר ואין להם שייכות זל"ז, או שהגוף והנה"ב הן בבחי’ ביטול ביותר מצ"ע, או שהנשמה היא בבחי’ מאין ליש ביותר והגוף הוא בבחי’ יש כו’, והתיקון הוא שיניחו טבע עצמם ויחליפו טבעם, והוא שהנשמה תהי’ מאין ליש והגוף והנה"ב מיש לאין באופן שיהי’ להם שייכות זל"ז והוא כשיהי’ בבחי’ מדה ושיעור כו’.
דש) והנה תיקון הב’ הוא בענין התכללות דאו"כ באין ויש שלהם שמתחלפים בפעולתיהם כו’, והוא מה שהאו"כ מקבלים זמ"ז כו’, והוא שע"י בחי’ מיש לאין של הכלי יהי’ בחי’ מאין ליש של האור כו’, והיינו מה שהכלי ממשיך את האור להיות בבחי’ התיישבות בהכלי ולהאיר את הכלי כו’, וע"י גילוי האור מאין ליש יהי’ בחי’ הביטול לאין דהכלי כו’, והיינו שע"י גילוי האור בהכלי יהי’ בהכלי בחי’ ההתאחדות וההתכללות בהאור בבחי’ הביטול דיחו"ע כו’ וכמשנת"ל פ’ רצ"ב ורצ"ד, דג"ז צ"ל במדה ומזיגה נכונה בביטול של הכלי בבחי’ האין ובירידת והמשכת האור להיות בבחי’ יש כו’, וכאשר אין זה במדה נכונה הוא שהיש של הכלי הוא בבחי’ אין כמהות האור ממש, והאור הוא בבחי’ יש כמהות הכלי ממש אז ה"ה מתחלפים לגמרי ונעשה הכלי אור והאור נעשה כלי ושניהם אינם כלל כפי הכוונה העליונה כו’, והסיבה בזה הוא הישות והמורגש ביותר כו’. ויובן זה בענין התורה ותפלה שהן הפכים זמ"ז ומביאים זה לזה כו’, דהנה ידוע דתורה ותפלה הן רצוא ושוב והן בחי’ מ"ה וב"ן, שהתורה היא בחי’ מ"ה וכמ"ש זאת התורה אדם בגימ’ מ"ה כו’, והעבודה דתורה היא בבחי’ המשכה מלמעלמ"ט כו’, ותפלה היא בחי’ ב"ן וכמ"ש ואני תפלה דתפילה היא בבחי’ מל’ שהיא בחי’ ש’ ב"ן כנודע, והעבודה דתפלה היא בבחי’ העלאה מלמטלמ"ע שז"ע ואני תפלה וכמו למען יזמרך כבוד ולא ידום נהו"ת קארי תדיר לנהו"ע כו’, וכמ"ש במ"א ההפרש בין תפלה לתפילין דשניהם הם ל’ התחברות וכמו התופל כלי חרס כו’, רק שתפילין הן ההתחברות מלמעלמ"ט ותפלה ההתחברות מלמטלמ"ע כו’, והגם דמ"ה וב"ן הן בחי’ אור וכלי והרי האור הוא בבחי’ העלאה היינו העלי’ וההתכללות במקורו והכלי היא בבחי’ ירידה והמשכה דוקא כו’ וכמשנת"ל פ’ רפ"ד (ומשו"ז מבו’ במ"א דמ"ה הוא בחי’ רצוא וב"ן בחי’ שוב וכמו רוח האדם העולה כו’ ורוח הבהמה היורדת כו’), זהו כמו שהן בעצם מהותם בבחי’ אין ויש כו’, שהאור הוא בבחי’ אין בעצם מהותו להיותו בבחי’ דביקות במקורו וע"כ יש בו טבע העלי’ שזהו בחי’ האין ביותר כו’ וכמשנת"ל פ’ רע"ט, והכלי היא בבחי’ יש מפני שאינה בבחי’ דביקות במקורה וע"כ יש בה טבע הירידה וההמשכה כו’ וכמשנת"ל פ’ רפ"ט, אבל כמו שנמשכו בבחי’ ההשתל’ עפ"י הכוונה העליונה שהאור בא מאין ליש להיות בבחי’ ירידה דוקא, והכלי היא להיות בחי’ כלי אל האור שזהו ע"י שהיא מיש לאין כו’, ובפרט כמו שמתחלפים פעולתיהם הרי האור הוא בבחי’ ירידה והמשכה והכלי היא בבחי’ עלי’ כו’ (ובשניהם הוא בחי’ הביטול בבחי’ הנחת עצמותם להיות היפך טבע העצמם כו’ וכמשנת"ל), ואז בחי’ מ"ה הוא מלמעלמ"ט ובחי’ ב"ן מלמטלמ"ע כו’. ועוד זאת מה שש’ ב"ן הוא בבחי’ מלמטלמ"ע היינו שזהו עבודת הנבראים מצד עצמם שבעבודה ויגיעה שלהם ע"כ נק’ זה מלמטלמ"ע, וז"ע התפלה שהיא עבודת החחתון כו’, וכנודע דתפלה הוא מהמתפלל בכח עצמו כו’ וכמשנת"ל (פ’ רפ"ו וכמשי"ת לקמן ד"ה פדה בשלום), וז"ע שכל סדר התפלה הוא בסדר דמלמטלמ"ע וכמ"ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה דההתחלה היא במדרי’ תחתונות ומגיע במדרי’ עליונות ביותר כו’, וזהו שהתחלת התפלה היא בהודאה הודו לה’ כו’, וקודם לזה אומר מודה אני לפניך בבחי’ הודאה כללית שזהו בתכלית הקטנות כו’, דמיד בקומו משנתו חדשים לבקרים כו’ ה"ה כקטן שנולד, ולכן הוא בבחי’ הודאה כללית בלבד כו’, ואומרו לפניך היינו בחי’ עצמות אוא"ס ב"ה ונכללים בזה כל המדרי’ כו’, וכמו"כ הביטול הוא בעצם הנפש ובכל הכחות כו’ שזהו דוקא בהודאה כללית כו’, והוא שאינו יודע עדיין במה שייך השגה ובמה שייך רק הודאה, ה"ה בהכל רק בבחי’ הודאה, וע"כ הביטול בזה הוא בכל הכחות כו’ ובבחי’ ביטול עצמי כו’, דהנה בהשגה הרי הביטול אינו בכל הכחות כ"א במוחין (ובמדרי’ פרטיות באלקות היינו באותה המדרי’ שמשיג ומתבונן לפ"ע מעלת נפשו ולפ"ע מדרי’ השגתו כו’) ובא ג"כ במדות וכו’, אבל הוא בהדרגה ובבחי’ מיעוט כו’ כנודע, והביטול אינו ביטול עצמי שה"ה רק מצד ההשגה כו’, וגם השגה גופא היא בבחי’ מציאות דבר כו’, וע"כ כשיודע ומבחין שבזה שייך ידיעה והשגה, ובזה שייך הודאה אין הביטול בשלמות בבחי’ ביטול ממש ובכל הכחות כו’, שהרי יש בזה חלק דהשגה שהוא בבחי’ מציאות כו’, ועם היות דבמה שלמעלה מהשגה ה"ה בבחי’ הודאה לבד שזהו ביטול עצמי כנודע, מ"מ מאחר שיש הידיעה במה ששייך השגה, אין זה ביטל בשלימות כו’, דהידיעה עושה חלישות בכללות הביטול שאינו בבחי’ ביטול ממש כו’ (וזהו מעלת בחי’ הוד שבהוד גם לגבי בחי’ הוד ומכ"ש לגבי השגה כו’, עם היות דביטול דהשגה הוא בבחי’ פנימי יותר כו’ וכמ"ש במ"א), משא"כ בהודאה כללית שאינו יודע במה שייך השגה ובמה הודאה, הרי ההודאה היא בבחי’ עצמות אוא"ס ובכל המדרי’ והוא בבחי’ ביטול עצמי היינו בבחי’ נתינה ומסירה לאלקות בעצם נפשו ובכל הכחות שלו כו’ (כן הוא בעובדי ה’ באמת תחלת העבו’ במודה אני כו’), רק בענין הגילוים ה"ז בתכלית הקטנות כו’, ואח"כ או’ הודו לה’ קראו בשמו, והיינו בבחי’ ידיעה דהוי’ הוא למעלה מהשגה ושם שייך רק הודאה כו’, ובשמו של הוי’ דהיינו ש’ אד’ ואלקים שהוא בחי’ כח הפועל שבא בהתלבשות בהנפעל שם שייך קריאה והמשכה כו’, והוא ע"י הקדמת ברכת השחר שאו’ הנותן לשכוי בינה ופוקח עורים כו’, דהו"ע עשיית הכלים כו’ ועי"ז יכול להיות בחי’ ידיעה והשגה כו’, אך כ"ז הוא בחי’ הודאה לבד כו’, ואח"כ פסוד"ז הוא ההתבוננות בענין התהוות יש מאין כו’, דזהו המבו’ בפסוד"ז ענין התהוות העולמות ואיך שכל הנבראים מהללים ומשבחים כו’, ובד"כ הוא התפעלות המדות כו’, כי ענין התהוות יש מאין ה"ז למעלה מהשגה, כי הנברא להיותו מציאות יש, אין ביכולתו להשיג איך הי’ קודם שנתהווה ואיך הוא ההתהוות כו’, היינו להשיג את האין האלקי ואיך מלא דבר נעשה בחי’ מציאות דבר כו’, ולמטה לא יש דוגמאות כלל לענין יש מאין כו’, ומה שיש דוגמא למטה בענין הצמיחה שלא ע"י זריעה, הנה אין זה מבאר לנו איך הוא ההתהוות היש מאין כו’, שהרי ג"ז הוא דבר נפלא מהשגה איך הוא הצמיחה שלא ע"י זריעה, דגם הצמיחה שע"י זריעה ה"ז ג"כ דוקא בהפסד הגרעין כו’, אך בלא זריעה ה"ז נפלא ביותר איך מהכח הצומח הרוחני יהי’ צמיחה גשמיות אילנות ועשבים כו’, וא"כ אין זה מבאר לנו איך היא ההתהוות רק מה שאנו רואין בזה ענין התהוות יש מאין כו’, אבל עצם הענין הוא למעלה מהשגה כו’, וז"ע לעולם יסדר אדם שבחו ש"מ כו’ דענין הסיפור שבחים הוא שלמעלה מהשגה, וכמו המספר בגדולת ורוממות המלך אין זה שמשיג גדולתו ורוממותו רק מה שמספר ומדבר בגדולת המלך וזה עושה התפעלות בנפש כו’, וכמו"כ הוא בסיפור שבחי המקום שהוא למעלה מהשגה וזה מגבי’ ומרומם את הנפש כו’, ובד"כ הוא התפעלות המדות לבד כו’. והנה פסוד"ז הוא מל’ לזמר עריצים שהוא להכרית כל החוחים והקוצים דנה"ב המונעים התגלות הכחות דנה"א וכמו קוצים שבכרם המונעים צמיחת האילנות, כמו"כ הקוצים דנה"ב מונעים ומעכבים התגלות הכחות דנה"א כו’ וע"י התפעלות המדות בפסוד"ז נכרתים הקוצים כו’, והו"ע החקיקה מבחוץ כו’, וענין הקוצים דנה"ב י"ל שהן הדיבורים אשר לא לה’ המה כמו ליצנות ודב"ט שאינם דבר תאוה, דלכאו’ אין בהם ממש ואינו דומה לתאוות גופניות שנעשה העלם והסתר ומחליש כח הנה"א וכמא’ תוקפא דגופא חולשא דנשמתא שמחשיך אור הנה"א כו’, אבל דיבורים הנ"ל לכאו’ אין בהם ממש כו’, אבל באמת גם זה נוגע מאד כי הנה"א נאחז בהם ואינו יכול לעלות וכצפרים הנאחזים בפח כו’, ומובן שבנה"ב ה"ז גורם ודאי שאינו יכול להתקרב אל ענין אלקי ומכ"ש להיות בו אהבה אלקית כו’, אך גם הנה"א נאחז בהם שאינו יכול לעלות כו’, גם ידוע דדב"ט גורמים מח"ז המבלבלים את הנה"א כו’, וז"ע הקוצים המונעים ומעכבים כו’, ועוד ביותר הוא בהחושים דראי’ ושמיעה שנק’ סרסורי עבירה, וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו’ עינא ולבא תרין סרסורי כו’, שזה נוגע בפנימיות יותר מהדבורים הנ"ל, ומ"מ נק’ סרסורי עבירה ה"ה בחי’ הקוצים המעכבים התגלות הכחות דנה"א כו’, ופסוד"ז הוא לזמר עריצים שע"י ההילולים ותשבחות דפסוד"ז נגבהה נפשו במעלה ומדרי’ עליונה שאינו שייך לענינים כאלו כו’. ואח"כ בברכת ק"ש הו"ע השגה והתבוננות איך ששרפים אומרים קדוש שמשיגים איך שאוא"ס קדוש ומובדל מהעולמות ומה שמאיר בעולמות הוא רק בחי’ כבודו זיו יקרי’ כו’, וע"כ הם בבחי’ רצוא להכלל בעצמות אוא"ס ב"ה כו’, והאופנים מצד העדר השגתם אומרים ברוך שרוצים בההמשכה כו’, וזה פועל הזזה וביטול פנימי בהנה"ב מפני שהוא שרשו ומקורו כו’, וגם בהנה"א הנה ע"י ההתבוננות בענין שרפים ואופנים נעשה הרצוא שלו ג"כ באופן כזה כי גם הנה"א עומד בהרגש ובתנועה כזאת שרוצה בהעלי’ וההתכללות באוא"ס ב"ה, והוא שאינו רוצה בהאורות וגילוים כ"א להכלל בעצמות כו’, או שרוצה בהמשכת וגילוי אלקות למטה כו’, ועיקר בחי’ המוחין הוא בק"ש בהתבוננות דה’ אחד שהוא אחד בז’ רקיעים וארץ וד’ רוחות העולם, והיינו שהעולם גם לאחר שנתהווה הוא בטל ומיוחד באוא"ס ב"ה, וכד אמלכתי’ למעלה ולמטה ולד’ רוחות תו לא צריכת כו’, והוא היחוד בב’ אופני היחוד דמלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע כו’ וכמ"ש במ"א, וזהו אמיתית ענין המוחין, והביטול בזה הוא בבחי’ יחוד שמתייחד ממש כו’, ואח"כ מגיע לשמו"ע שהוא כעומד לפני המלך בבחי’ ביטול במציאות ממש כו’, דז"ע כל הכריעות והשתחוואות דשמו"ע שזהו בבחי’ ביטול במציאות כו’, הרי שכל סדר התפלה הוא בסדר דמלמטלמ"ע כו’, וממילא מובן שהביטול בזה הוא בבחי’ ביטול היש לבד דמאחר שזהו עבודת הנברא בכח עצמו הרי הנברא א"א לו להיות בבחי’ ביטול במציאות ממש, והיינו שגם המדרי’ הגבוהות והנעלות בענין הביטול שנק’ ביטול במציאות הנה לפי האמת הוא בחי’ ביטול היש לבד כו’, אמנם ש’ מ"ה זהו שבא מלמעלה שאין זה בהנברא בכח עצמו כ"א מה שנותנים מלמעלה כו’ וה"ז בבחי’ המשכה מלמעלמ"ט כו’, והו"ע התורה שנק’ אור כמ"ש ותורה אור וכמו באור פניך נתת לנו תורת חיים כו’, וניתנה מלמעלה שז"ע מ"ת כו’ וכל ענין התו’ היא בבחי’ המשכה מלמעלמ"ט כו’, וע"כ הביטול בזה הוא בבחי’ ביטול עצמי והיינו שגם הביטול היש הוא בבחי’ ביטול עצמי כו’, וכמו גופו של משה שהי’ בבחי’ ביטול עד שהי’ כלי לאלקות כו’, ובהכרח שהוא בבחי’ ביטול במציאות כו’, וכמו"כ יהי’ לעתיד בכללות נש"י כו’. נמצא דתפלה להיותה בחי’ ב"ן ה"ה בבחי’ העלאה מלמטלמ"ע והביטול בזה הוא בבחי’ ביטול היש כו’ (והו"ע ביטול הכלים כו’), והתורה היא ש’ מ"ה והיא בבחי’ המשכה מלמעלמ"ט, והביטול בזה הוא בבחי’ ביטול עצמי כו’, והיינו שגם ביטול היש הנעשה ע"י התורה הוא בבחי’ ביטול עצמי כו’.
קיצור. והנה בזה שאו"כ גורמים ומקבלים זמ"ז, והוא דמיש לאין דהכלי עושה מאין ליש דאור, והאור עושה ביטול הכלי, אם הכלי הוא אין כמו אור, והאור הוא יש כמו כלי זהו המדרי’ הד’ לגריעותא, והתיקון הוא שיהי’ במדה נכונה. ויובן בתו’ ותפלה מ"ה ב"ן, תורה מ"ה ובחי’ המשכה, ותפלה ב"ן ובבחי’ העלאה, והלא מ"ה אין ועלי’, וב"ן יש וירידה, זהו באו"כ (וכן בנפש וגוף) בעצם מהותם, אבל בהתחברותם זע"ז ע"י הביטול לכח העליון, בחי’ מ"ה תורה המשכה מלמעלמ"ט, ובחי’ ב"ן תפלה העלאה מלמטלמ"ע, וזהו דתפלה עבודת האדם בכח עצמו, ובהדרגה מלמטלמ"ע, תחלה הודאה כללית, והוא ביטול עצמי, משא"כ השגה היא מציאות, וע"כ כשיש חלקי הודאה וחלקי השגה אין הביטול עצמי, ומ"מ בכדי להיות כלי בביטול פנימי צ"ל השגה, ותחלה הוא פסוד"ז התבוננות בהתהוות יש מאין שאינו מושג בעצם, רק שבחי הבורא, והתפעלות המדות, ועי"ז נכרתים הקוצים, הן כמו דב"ט וכדומה, וחושי ראי’ ושמיעה שהנה"א נאחז בהם, וכ"ש הנה"ב, כי מתעלה במדרי’ עליונה, ובברכת יוצר התבוננות דשרפים ואופנים, והוא שרוצה לעלות, או שרוצה בהגילוי, ועיקר המוחין בק"ש התבוננות דה’ אחד, ובד"כ הוא ביטול היש, ותורה הוא שניתן מלמעלה, והוא ביטול עצמי, וגם ביטול היש הוא בבחי’ ביטול עצמי.
שה) ולהבין כ"ז בתוס’ ביאור ילה"ק מ"ש ארוממך אלקי המלך ופי’ ארוממך היינו בחי’ רוממות הא"ס שמרומם ומובדל מן העולמות והיינו בחי’ הכתר, וכידוע דראשית ההשתל’ הוא מבחי’ החכ’ שהיא ראשית הגילוי כו’, ובחי’ הכתר הוא למעלה מהשתל’ זהו שמרומם מן העולמות כו’, והרמ"ז בזח"ג דפ"ח כ’ שהתחלת האצי’ הוא מבחי’ ח"ס והיינו דבחי’ חיצוניות ח"ס שזהו מקור חכ’ הגלוי’ ה"ז בכלל האצי’ וא"כ בחי’ הרוממות שבכתר הוא בחי’ כתר שבכתר כו’, וכמו הרצון שלמעלה מכל הכחות ומובדל מהם שכל הכחות הן בהגבלה ובאים בבחי’ התלבשות ותפיסא כו’, משא"כ הרצון שהוא כח הבלתי מוגבל ואינו בא בבחי’ התלבשות ותפיסא כו’ וכמשנת"ל באורך בענין הרצון מפמ"ט ואילך, וז"ע שאין טעם לרצון היינו שהרצון אינו נתפס בטעם, שגם כשיש טעם אל הרצון מ"מ הרצון הוא בעצם מהותו כו’, והוא רק שיש טעם אל הרצון לא שהרצון הוא בבחי’ טעם (כמו במוחין ומדות כו’), ולכן המצות הן בחי’ רצה"ע אף במצות שיש עליהם טעם כו’, ופעולת הרצון בכל הכחות הוא בדרך הכרח כמו כח עליון כו’ וכמשנ"ת כ"ז לעיל. אמנם אמיתת הרוממות שבכתר אין זה בבחי’ חיצוניות הכתר שהרי זה בבחי’ מקור עכ"פ להשתל’ שיש לזה שייכות אל ההשתל’, ועם היות שהוא בבחי’ רוממות עליהם ולא כמו ח"ס מקור חכ’ הגלוי’ שזהו בבחי’ קירוב, משא"כ בחי’ הכתר שהוא בבחי’ הרוממות כו’, מ"מ אין זה בבחי’ רוממות עצמי רק שמרומם על הנאצלים כו’, ולכן גם הכתר נמנה במנין הע"ס והיינו בחי’ חיצוניות הכתר כו’ וא"כ אינו בבחי’ רוממות ממש כו’, ואמיתת הרוממות הוא בחי’ פנימיות הכתר שאינו נמנה במנין הספי’ כלל ומובדל מהם לגמרי והוא בחי’ עתיק ל’ העתקה שנעתק ונבדל לגמרי מן הנאצלים כו’, להיות שעתיק זהו בחי’ עצמות א"ס שמרומם ומנושא מצ"ע וכמש"א המלך המרומם לבדו כו’. ולפ"ז צ"ל מה"ע ארוממך דמשמע לרומם ולהגבי’ למעלה מאחר שזהו מה שמרומם בעצם והוא בחי’ המלך הקדוש שקדוש ומובדל בעצם כו’ מה שייך בזה לרומם עוד כו’. אך הענין דפי’ ארוממך הוא להמשיך בחי’ הרוממות (וכמו אאלפך חכ’ כו’) דבחי’ רוממות העצמות יהי’ בבחי’ המשכה וגילוי כו’, וזה אות ך’ שבסוף תיבת ארוממך שהוא ל’ נכח שמורה על התגלות, והלא בחי’ הרוממות הוא מה שסתום ונעלם כו’, אלא הכוונה הוא בהמשכת הרוממות להיות בבחי’ גילוי כו’, וגם ארוממך מלמטלמ"ע וקאי על מ"ש אח"כ אלקי המלך היינו לרומם בחי’ אלקי המלך בבחי’ רוממות העצמות כו’, ועי"ז ממשיכים רוממות העצמות בבחי’ אלקי המלך כו’. והענין הוא דהנה פי’ אלקי הוא ל’ כח מל’ אילי הארץ, שזה אמר דהע"ה בעבור כללות העולם שהכח והחיות הנמשך להם מאוא"ס ב"ה להיות התהוות הנבראים ולהחיותם הוא מבחי’ המלך שלהיותו מלך על כל העולם הם חיים וקיימים ונתהוו מאין ליש מבחי’ זו דמלכותו ית’, וכידוע דכל סיבת התהוות העולמות הוא מפני שעלה ברצונו אנא אמלוך ואין מלך בלא עם כו’, דהמדרי’ שלמעלה מבחי’ המל’ אינם בבחי’ מקור לעולמות ואינם סיבה להתהוות העולמות כו’, וכמו חו"ב הרי אלפים שנה קדמה תורה לעולם שאינם בבחי’ מקור כו’, וגם אינם סיבה אל ההתהוות היינו דמצד חו"ב אינו מוכרח שיהי’ התהוות העולמות כו’, וכמו עד"מ באדם למטה שהשכל אינו מוכרח אל הזולת שהרי יכול לישב לעצמו ולהשכיל השכלות כו’, וכמו"כ הוא בבחי’ חו"ב למעלה ששייכים גם כשלא יהי’ התהוות העולמות כו’ (ועמשנת"ל בהפרקים מ"ו מ"ז ומ"ח), והמדות הגם ששייכים אל הזולת שהרי אינו שייך להתחסד עם עצמו רק עם זולתו כו’, הנה לבד זאת שיש מדות עצמיים שאינם שייכים אל הזולת כמ"ש במ"א (כמו"כ יש בחי’ המלוכה שאינה בבחי’ שייכות אל הזולת וכמו אשר מלך בטרם כל יצור כו’), הרי ההשפעה מהמדות אינו מוכרח שיהי’ דוקא למי שהוא זולת לגמרי היינו נפרד ונבדל ממנו כו’, שהרי שייכות השפעת המדות גם לבנים וקרובים ואוהבים אמיתיים, משא"כ המלוכה שאינה שייכה על הבנים כ"א על עבדים דוקא, דהדוגמא מזה למעלה דמהמדרי’ שלמעלה מבחי’ המל’ לא הי’ התהוות העולמות בבחי’ יש ומציאות כו’, ובכדי שיהי’ התהוות העולמות בבחי’ יש זהו מבחי’ המל’ דוקא כו’, וענין ישות העולם אין הכוונה רק בעולמות בי"ע שגם בחי’ א"ק נק’ אדם דברי’ כו’ שכל מה שנתהווה אחר הצמצום הכל הוא בחי’ יש ומציאות כו’, ומצד המדרי’ שלמעלה מהמל’ לא הי’ ענין הצמצום כלל והי’ הכל במדרי’ אוא"ס שלפני הצמצום (בחי’ אצי’ דכללות) כו’, ורק מפני שעלה ברצונו ית’ אנא אמלוך שזה שייך על הנפרדים דוקא כו’, משו"ז הי’ הצמצום להיות התהוות הנבראים בבחי’ יש ומציאות ומתלבש בהם אור וחיות אלקי שבבחי’ הארה מצומצמת להחיותם תמיד, וכמא’ המחדש בטובו כו’ שזהו חיות שנתחדש תמיד ממקורו ע"י הפסק הצמצום כו’.
קיצור. ובה"ע יקדים מ"ש ארוממך אלקי המלך, רוממות הוא בחי’ כשב"כ שלמעלה מאצי’ שההתחלה מחיצוניות ח"ס, ועיקר הרוממות פנימיות הכתר שלמעלה ממקור לאצי’, והך’ דארוממך מורה על המשכת הרוממות, גם לרומם אלקי המלך הוא מקור העולמות בחי’ מל’, דחו"ב למע’ מהעולמות, ומדות שייך גם למקורבים, ומלוכה היא דוקא על נפרדים, ובשרשו הוא הרצון דאנא אמלוך שבשביל זה הי’ הצמצום.
שו) והנה ידוע דענין המלוכה הוא רק התפשטות שמו לבד וכמו מלך שמו נקרא עליהם שהוא בחי’ שם לבד, דהרי עצם המלך אינו מתפשט במדינה רק שמו לבד הוא שמתפשט במדינה, וידוע דשם הוא רק הארה חיצוניות שנבדל מן העצם כו’, דהנה במ"א מבו’ דשם ואור הוא ענין א’ דמה שבמדרש נק’ שם נק’ בל’ הזהר והקבלה אור, וכדאי’ בפדר"א עד שלא נבה"ע הי’ הוא ושמו לבד, שזהו מ"ש בע"ח טרם שנאצלו הנאצלים כו’ הי’ אור עליון פשוט ממלא כל המציאות כו’, ובלשון המקובלים הוא הנק’ אור א"ס כו’, מ"מ מחולקים המה בענינם שהאור הוא גילוי והוא דבוק בהעצם והשם הוא העלם ואינו דבוק בהעצם כו’ (וי"ל שלמעלה כללות הגילוים הם בבחי’ שם לגבי עצמות, וזהו מצד הבדלת העצמות מן הגילוים כו’, וכידוע דעצמות אינו בבחי’ מקור לגילוים רק שכל הגילוים נמצאים ממנו כו’, הרי נמצאים ממנו בדרך נבדל כו’, וזהו דאור ושם הם ענין א’ ולכן בל’ התורה נא’ הכל שם שגם אור הוא בכלל שם כו’, רק בפרטי המדרי’ הם שני ענינים), דהנה אור הוא גילוי שניכר ונגלה לכל, משא"כ השם כמו שם האדם שאינו ניכר ונגלה לזולתו כלל, וגם לעצמו אין השם ניכר, והגם שע"י השם נמשך החיות שהוא מורגש אל האדם, מ"מ מה שזה ע"י השם אינו מורגש לו כו’, ואינו דומה לענין האור שהגילוי לעצמו הוא בבחי’ גילוי אור יותר, משא"כ בשם הרי השם אינו ניכר איליו כו’ (ולכאו’ ענין השם הוא כמו כלי אל האור שהחיות והאור מתלבש באותיות השם, ומשו"ז אין השם נרגש להיותו רק כלי לבד, והחיות המתלבש הרי נרגש הוא כו’, צ"ל בזה דהנה באור וכלי הרי הכלי פועלת בהאור שעי"ז יהי’ בגילוי ושיהי’ הגילוי כפי מהות הכלי, וכידוע שהאור בעצם אינו בהגבלה ובמציאות כח ממש כמו כח החכ’ וכח הבינה וכה"ג, וע"י הכלי הוא שנעשה בבחי’ מציאות כח כו’, הרי ניכר ונרגש פעולת הכלי בהאור כו’, ובשם עם היות שע"י השם הוא גילוי החיות כו’, מ"מ אין זאת שע"י השם נעשה בבחי’ חיות שהרי הנפש הוא חי בעצם, וכן האור והגילוי מן הנפש הוא בבחי’ חיות כו’, והגם שי"ל דאור וכלי ה"ז בכחות פרטים ושם הוא בכללות החיות, דבזה היינו בהחיות כללי באמת פועל השם שיוכל להיות בבחי’ חיות כו’, וכידוע דהשם הוא כמו לבוש שמעלים על החיות שעי"ז יכול להיות התחברות והתלבשות אור הנפש בגוף כו’, והיינו שיהי’ בבחי’ חיות בערך להחיות את הגוף כו’ הנה ה"ז רק בבחי’ לבוש לא בבחי’ כלי, וההפרש בין לבוש וכלי הוא דכלי פועל שינוי בהאור, והוא להיותם שייכים זל"ז ע"כ האור משתנה ע"י הכלי כו’, משא"כ הלבוש אינו עושה שינוי בהמלובש כו’, והוא להיות נבדל כו’, וכמ"ש הפרדס בשער שם בן ד’ ספ"א שהשם הוא כמו בית יד כו’, הרי שהוא בבחי’ נבדל כו’, וגם שאינו ניכר שהוא ע"י שם זה דוקא דבודאי יש חילוקים בההגבלה וההתעלמות כללי כפי חילוקי השמות, וזה אינו ניכר ונרגש כלל כו’, וזהו מפני היותו בבחי’ נבדל כו’, וזהו ג"כ מה שהשם אינו מגלה את העצם שהרי החילוקים בהשמות ה"ז חילוק בשרש ומקור החיות וכמו שור שרשו מפני שור שבמרכבה וארי’ מפני ארי’ כו’, ומבו’ בכ"מ שאותיות שור מחיים אותו היינו שזהו שרשו ומקורו כו’ וכן הוא בפרטי שמות האדם כו’, וזה אינו ניכר כלל בהשם רק בשם הכללי כמשי"ת. ובאמת צ"ל שיש בזה ב’ ענינים החיות המתלבש בהשם ועצם השם, והיינו דהשם עצמו הוא בחי’ חיות (והו"ע שאותיות שור מחיים את השור וכן בפרטי שמות האדם כמו אברם אב רם ויצחק קץ חי ויעקב ל’ יבקע בקיעת אור אבא כו’ וכמ"ש במ"א, דעם היות שבזה מרומז ג"כ בחי’ האור והגילוי כו’ מ"מ זה שייך להעצם והיינו שמורה על מדריגתם בעצם כו’), וזה אינו בבחי’ גילוי כו’, ובכללות הענין מזה שהשם אינו ניכר ונרגש לעצמו ולזולתו ה"ז הוראה על כללות ההמשכה דבחי’ שם שאינו בבחי’ דביקות בהעצם כו’), וגם קודם שקוראין אותו בשמו יש בו חיות כו’, ועם היות דאז ג"כ החיות הוא מהשם שנמצא בו בהעלם, ובודאי שע"י קריאת השם נמשך החיות בבחי’ גילוי ובבחי’ התיישבות פנימי יותר, מ"מ אין זה ניכר ונרגש כו’, משא"כ אור ה"ה גילוי הניכר ונגלה כו’, והגילוי דאור הוא מעין העצם שע"י האור הרי אנו יודעים גדלות המאור, וכמו אור הנר ואור השמש הרי מהאור המתפשט אנו יודעים שזה אור הנר ולא אור היום ולא אור השמש כו’, וכידוע דכל אור הוא מעין המאור לפי שהוא דבוק בהמאור וע"כ יודעים מזה מהות המאור כו’, אבל מהשם אין יודעים את העצם שאין אנו יודעים מהשם מהו האדם ומהו עצם נפשו כו’ (ובמ"א מבואר שמהאור ג"כ אין אנו יודעים מהות העצם כי העצמות אינו רק בבחי’ מאור כו’, וע"ד מ"ש בתו"א ד"ה חייב אינש לבסומי דרוה"ב דלא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהוים וחיים וקיימים ממנו כו’, כמו"כ לא זהו עיקר אלקות מה שהאור נמשך ממנו כו’ דהעצמות נושא בעצמו כבי’ כמה ענינים שלא נתגלו כלל כו’, י"ל שזהו מפני כללות הגילוים הן בבחי’ שם לגבי עצמות כנ"ל והיינו שהוא בבחי’ נבדל מן העצמות (וי"ל מפני שהעצמות נבדל בערך לגמרי מענין הגילוי ע"כ כל גילוי אינו בבחי’ דביקות ממש כו’, וגם י"ל דכל גילוי רצוני הוא כמו ע"י צמצום כו’ כמ"ש במ"א, ומשו"ז אינו בבחי’ דביקות ממש כו’), וע"כ האור הגם שהוא בבחי’ דביקות בהעצם אינו מגלה כל העצמות כו’, ומ"מ בענין האור הרי האור מגלה שהוא בחי’ מאור (רק שמגלה מציאות המאור לא עצם המהות כו’ וכמ"ש במ"א), ובמ"א כ’ דלהיות שהאור מעין המאור י"ל שיש בו כל מה שבעצמות, וכמו שיש בהאור כח ההתהוות כו’ כמ"ש באגה"ק סי’ ך’, רק שזה שנתגלה בו הוא בחי’ האור לבד כו’ לפי שכן הוא רצון העצמות כו’).
קיצור. והנה מל’ הוא שם, שם ואור ענין א’, ומ"מ מחולקים, דאור דבוק בהעצם, ולכן הוא גילוי, ושם נבדל והעלם גם לעצמו (וי"ל מפני הבדלת ערך העצמות כללות האור ג"כ בבחי’ נבדל, וגם שהיא גילוי רצוני), ואין השם ככלי שהרי אינו משנה את החיות למהותו, רק הוא לבוש לכללות החיות, ולבוש אינו משנה, ולכן מהשם אינו יודעים העצם, משא"כ מהאור יודעים גדלות העצם, ולמעלה שאינו יודעים כל העצמות יודעים עכ"פ מציאות בחי’ מאור, ולהיותו מעין העצם יש בו הכל, ונתגלה רק בחי’ אור (ובשם עצם השם הוא עצם מדרגתו, והחיות הוא המתלבש בהשם).
שז) והגם שהשמות אינם הסכמיים וכדאי’ בשל"ה דאדה"ר ידע סוד מרכבה עליונה וע"כ הי’ יודע לקרוא שמות לזה נאה לקרות שור מפני ששרשו מבחי’ פני שור שבמרכבה כו’, הרי שמהשם אנו יודעים שרשו שהוא בפני שור כו’, הרי מ"מ מהשם אין אנו יודעים מהו פני שור שבמרכבה רק אנו יודעים ששרשו מפני שור כו’, וג"ז אינו שהשם מגלה הדבר רק שאנו מבינים מזה, ולא כמו האור שהוא מגלה את מציאות העצם עכ"פ כו’, ומה שאנו יודעים מהשור שלמטה שבחי’ פני שור שבמרכבה הוא בחי’ גבו’ כו’ זהו שיודעים מהפעולה וכמו ורב תבואות בכח שור כו’, ולא שהשם מגלה זאת כו’, ואדה"ר ידע סוד המרכבה למעלה ועי"ז ידע לקרוא שמות למטה כפי שרשם כו’, וג"ז הוא בכללות המין, אבל בשמות הפרטים באדם כמו שמות אברהם יצחק כו’, עם היות שגם בזה אותיות השם הם המחי’ את האדם כו’, מ"מ אין אנו יודעים מזה שרשו ומקורו ואת העצמות שלו. וכמו שיש כמה בנ"א שנק’ בשם א’ והן בשרשים מיוחדים, וזאת ודאי אנו רואין שאינם דומים זל"ז כלל לא בשכלם ולא במדותיהם ובעבודתם כו’, ויכול להיות שזה ת"ח וזה ע"ה כו’ (ובענין השרשים שמעתי מפה"ש דאותן שהן בשם א’ הן בשרש א’ כו’), וכמו"כ הוא בהתלבשות הנשמה בגוף ה"ה באים בשמות מחולקים וכמו הרשב"י שהי’ ניצוץ נשמת משה ואינו נק’ בשם משה וכן רע"ק ורהמ"ס והיינו מפני שהשם נבדל מן העצם כו’, ובד"כ השם שייך יותר אל התאחדות החיות עם הגוף, ולכן נשמת משה כשהי’ בגופו של משה נק’ בשם משה וכשהי’ בגופו של רשב"י נק’ בשם שמעון וכן רע"ק כו’, הרי שהשם הוא בבחי’ שייכות אל הגוף כו’, וזהו מה ששואלין את האדם בקברו על שמו מפני שזה תלוי בזיכוך הגוף, דאם שומר את גופו בטהרה ה"ה זוכר את השם ובא"ל הוא שוכח שמו כו’, ומזה שהשם שייך אל הגוף ה"ז הוראה שהוא בבחי’ נבדל כו’, ומ"מ שרש השם הוא למעלה מאור וכמשי"ת, וכמו"כ דספי’ המל’ מושרשת למעלה מכל הספי’, ולכן גם בהתפשטות בחי’ שמו יש בזה התגלות אלקות וניכר ונרגש לכל כו’ וכמשי"ת.
וע"פ הנ"ל יובן מ"ש אני לדודי כו’. דהנה מ"ש תחלה דודי לי ואני לו קאי על הזמן דיצי"מ ומ"ת שהי’ בבחי’ אתעדל"ע מצ"ע כמא’ עד שנגלה עליהם ממה"מ כו’, כי במצרים לא הי’ כלים כלל אל האור והגילוי שהיו משוקעים במ"ט שע"ט כו’ רק שהי’ בבחי’ אתעדל"ע מצ"ע כו’, וכן מ"ת הי’ ג"כ בבחי’ אתעדל"ע כו’, הגם דביצי"מ כתי’ כי ברח העם שברחו מן הרע, מ"מ לא היו בערך שבנ"א יום יקבלו התורה, רק הי’ בבחי’ המשכה מלמעלמ"ט כו’ כנודע, וזהו דודי לי תחלה ואח"כ אני לו כו’, ומ"ש אני לדודי ודודי לי קאי על תשרי שהוא בבחי’ העלאה מלמטלמ"ע כו’, דבד"כ ב’ ענינים אלו הן ניסן ותשרי דניסן נק’ חודש האביב כסדר א"ב שהוא מלמעלמ"ט, ותשרי הוא בסדר תשר"ק מלמטלמ"ע כו’. דהנה בתשרי הוא בנין המל’ וידוע דבר"ה הוא עליית המל’ שעולה בשרשו ומקורו בבחי’ רוממות העצמות כו’ והו"ע המלך הקדוש כו’, וצריכים להמשיך בחי’ המלוכה להיות הרצון דאנא אמלוך כו’, אמנם הכוונה בהמשכת המלוכה דר"ה הוא להיות התגלות המלוכה ולא כמו בחי’ שם שהוא בחי’ העלם כ"א שיהי’ בהתגלות כו’, והיינו ע"י שממשיכים בחי’ המל’ משרשה ומקורה בבחי’ העצמות שהיא למעלה מבחי’ אור כו’, וזהו שממשיכים ע"י התשובה וקבעמ"ש דר"ה שהוא בהתגלות עצמות הנפש כו’, וזהו אני לדודי תחלה ועי"ז ודודי לי כו’, וזהו דודי לי כו’ ואני לדודי שהן ניסן ותשרי כו’. וכן הוא בעבודה דכל השנה כו’, דהנה יש פלוגתא אם תלמוד גדול או מעשה גדול דפי’ מעשה גדול הו"ע והגדולה זו מע"ב כו’ דבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שזהו ירידה והשפלה שצמצם עצמו כו’, וזהו שממשיכים ע"י העבודה בבחי’ אתכפי’ שזה"ע מעשה ל’ גט מעושה שע"י שהאדם כופה א"ע ומניח רצונותיו עי"ז למעלה הוא בחי’ הצמצום כבי’ להיות ההתהוות כו’, ותלמוד גדול הו"ע בחי’ גדול ה’ דהיינו בחי’ גילוי אור וכמ"ש ותורה אור כו’ והוא בבחי’ המשכה מלמעלמ"ט כו’, וכל השנה הוא בבחי’ תלמוד גדול להמשיך האור והגילוי ומצות הן בחי’ כלים כו’, ובתשרי מעשה גדול שזה מעורר בחי’ עצמות למעלה גם משרש ומקור האור כו’ ועי"ז נמשך האור בתורה כו’. וזהו הרועה בשושנים, שושנה הוא בחי’ מל’ כנודע, והמרעה הוא התגלות בחי’ המל’ במל’ כמו שהיא בשרשה ומקורה העצמי כו’, גם הרועה בשושנים הוא השונה הלכות שע"י התגלות בחי’ המל’ כמו שהיא בשרשה ומקורה העצמי נמשך תוס’ אורות בתורה, דאורייתא מחכ’ נפקת וע"י ההמשכה מבחי’ עצמות א"ס נמשך תוס’ אור בתו’ וזה הרועה בשושנים כו’, ותחלה או’ דודי לי ואני לו הרועה בשושנים שזהו המשכת התורה מצ"ע שהיא בבחי’ המשכה מלמעלמ"ט כו’, ואני לדודי כו’ הרועה בשושנים הוא איך שע"י העלאה דתשו’ וקבעומ"ש ממשיכים תוס’ אור בתורה כו’. וזהו אני לדודי לי ר"ת אלול וס"ת ד’ יודין שהן מ"ם יום שהי’ משה בהר שהן ימי רצון כו’, ולכן הן זמן התשובה שעי"ז נעשה בנין המל’ שממשיכים בחי’ התגלות המל’ משרשה ומקורה בבחי’ עצמות א"ס ב"ה, וזהו הרועה בשושנים בחי’ המרעה דמל’ בהתגלות בה שרשה ומקורה העצמי כו’ וגם שעי"ז נמשך תוס’ אור בתורה כו’.
קיצור. והנה השם שור מורה ששרשו מפני שור, אינו יודעים מזה מהו פני שור, ושהוא גבו’ יודעים מפעולותיו, וזה בכללות המין אבל מפרטי שמות בנ"א אינו יודעים העצם שלו, מפני שהשם נבדל, ובד"כ הוא שייך אל החיות שבגוף, ולכן נשמת משה בגופו של הרשב"י נק’ רשב"י. ובהנ"ל יובן מ"ש אני לדודי היינו עליית המל’ אלקי המלך בהעצמות, וזהו בר"ה המלך הקדוש, והמשכת ובנין המל’ הוא ע"י תשובה שזהו ג"כ ענין אני לדודי, ואח"כ ודודי לי, וזהו הרועה בשושנים התגלות המל’.

המשך תער"ב - ד’’ה אני לדודי תרד"ע - חלק ה

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה