ליל הסדר בבית הרבי 1
תיאור ליל הסדר בבית הרבי
השנים שבהם יכלו התמימים להשתתף בסדרים של הרבי
בשנים הראשונות לנשיאות הרבי (עד שנת תש"ל - ועד בכלל) נהג הרבי לאכול את סעודות הימים הטובים (ובכללם ליל הסדר) בדירת הרבי הקודם (כפי שהיה בזמן נשיאותו של הרבי הקודם).
כפי שהיה נהוג אצל הרבי הקודם, היו בסעודות מנין מסובים, והרבי הקודם ישב בראש השולחן, והרש"ג ישב לימינו, והרבי בצד שמאל, וכך נהג גם הרבי לאחר הסתלקותו של חותנו. סדר המקומות נשאר כמו בזמנו של הרבי הקודם, שהיו שמים את כסאו של הרבי הקודם במרכז, והרבי והרש"ג על מקומותיהם.
בליל הסדר היו מכינים על מקום הרבי הקודם קערת כסף (ללא מצות וללא סימנים) גביע כסף (ריק) עם תחתית (אף היא מכסף), וסכו"ם. הדבר היחיד שהשתנה אחרי הסתלקות הרבי הקודם שהרבי החל להסב. היו מעמידים ליד כסאו של הרבי כסא נוסף שעליו היו שתי כריות, ועליהם הסב הרבי.
הרש"ג (שהיה 'חסיד' ומקושר לרבי) הגם שהכינו לו כר, בכ"ז לא הסב, שהרי תלמיד אינו מסב בפני רבו (שו"ע אדה"ז תעב, יא).
חידושו של הרבי
רצונו הקדוש של הרבי היה שהתמימים יראו את הסדר. בקבוצה תשכ"ה ניסו לסדר (מול שלטונות הצבא) להאריך את שהותם של הבחורים שבאו מא"י באופן שיוכלו להישאר לליל הסדר אצל הרבי, והדבר לא יצא אל הפועל, ואז התבטא הרבי: "לא נתנו לבחורים לראות 'סדר' יהודי".
אני זכיתי להיות בסדרים אצל הרבי משנת תשכ"ז ועד שנת תש"ל (שכן כאמור משנת תשל"א הרבי לא ערך את הסעודות (והסדרים) בבית הרבי הקודם אלא בביתו - ובסעודות אלו היו נוכח (מלבד הרבנית) - רק המשמש בקודש).
זריזים מקדימים
בכדי להספיק לראות את הסדר של הרבי, היינו ממהרים מאוד בעריכת הסדר בחדר האוכל של הבחורים, ומי שרצה לראות את הסדר של הרבי מתחילתו (החל משלב סידור הקערה על ידי הרבי) היה צריך לסיים את הסדר הפרטי שלו תוך 20 דקות (כולל כל החמישה 'כזיתים' והד' כוסות וכו')! וכך אני נהגתי. למעשה את החלק של 'שלחן עורך' היינו יוצאים ידי חובה (בד"כ) באכילת הביצה...
הסדר היה שהרבי היה נכנס (לאחר תפילת ליל יו"ט ראשון) לחדר האוכל כדי לראות באם הכול כשורה, ואם יש דבר הצריך תיקון (לפעמים הרבי העיר הערות שונות - זוכרני שפעם הרבי העיר שחסרים נרות. הרבי היה נכנס גם למטבח ובודק גם שם אם הכול כראוי. הרבי היה הולך לעוד כמה מקומות בשכונה שבהם היו נערכים סדרים גדולים), ואז הרבי היה מברך את התמימים, אנו הבחורים היינו עומדים מוכנים עם הקערה וגביע הקידוש, ומיד אחרי שהרבי היה בירך את התמימים, התחלנו את עריכת הסדר שלנו.
מנהג זה שהרבי היה נכנס לברך את התמימים בחדר האוכל היה עד שנת תשמ"א.
באותם השנים היה הסדר ששנת הלימודים התחילה לקראת פסח (ולא כמו שנהוג היום ששנת הלימודים מתחילה באלול-תשרי), והחל מקבוצה תשכ"ז ואילך הונהג, שבליל הסדר היו אצל הרבי שתי קבוצות, הקבוצה המסיימת, והקבוצה שבאה כעת ללמוד ב-770. ראוי לציין שבעיקר היו אצל הרבי הבחורים מישראל, שכן תושבי השכונה הלכו לבתי הוריהם, ורק יחידי סגולה הגיעו לקראת סוף הסדר לרבי.
הרבי מציב גבולות...
בשנת תשכ"ט היו דחיפות גדולות בלילה הראשון, עד שכתוצאה מהדחיפות נשפך יין על כל השולחן, וכסאו של הרש"ג נשבר, ואז הודיעו לבחורים שלא ייכנסו לעריכת הסדר בלילה השני - בסופו של דבר הרשו רק לקבוצה החוזרת לארץ להיכנס, וכן נתנו רשות גם לתמימים השלוחים לאוסטרליה.
אני לא הייתי רשאי להיכנס לסדר זה (כך שלמעשה הייתי נוכח רק בשבעה סדרים בין השנים תשכ"ז - תש"ל), אך שמעתי שבסדר זה היה חידוש: שבסדר הראשון הרבי שאל את התמימים השלוחים לאוסטרליה באם כבר אכלו 'אפיקומן', ומזה הבינו התמימים שעליהם לבוא למחרת קודם אכילת האפיקומן, ואכן כך עשו, והרבי הושיב אותם ליד השולחן, וחילק לכל אחד מהאפיקומן שלו!
כשהרש"ג שאל את הרבי לפשר הדבר, ענה לו הרבי שכתוב בסידור של רבינו הזקן שיש לחלק מהאפיקומן "לכל בני ביתו" - והשלוחים הם "בני ביתו" של הרבי...
אח"כ הרבי אמר שיחה ובה אמר (בכדי לפייס את התמימים על שלא הורשו להשתתף בעריכת הסדר) שלמעשה גם אצל הרבי הקודם לא הי' נהוג שהתמימים ישתתפו בעריכת הסדרים, והרבי אמר שתמיד הוא התפלא מה טעם הדבר, אך מצינו גם בהגדה ב"מעשה דרבי אליעזר ורבי יהושע" וכו' שתלמידיהם לא היו עמהם, שלכן באו (מבחוץ) ואמרו להם "רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית", ויהי' אשר יהי' הטעם בזה, סו"ס הא חזינן שהרביים היו עורכים הסדר לבדם.
והרבי הוסיף שזה (מה שמכניסים התמימים לראות את הסדר) מהמנהגים החדשים שהנהיגו, אך לבסוף "מקבלים סנוקרת"...
לשנה הבאה - שנת התש"ל - השנה האחרונה שהרבי עשה את הסדרים בדירת הרבי הקודם, הכריזו שלא תנתן הרשות להיכנס. אבל היו קבוצה קטנה של תמימים (ואני בתוכם) שהחליטו 'להתעקש' ולעמוד ליד הדלת, אולי יחוס אולי ירחם... ובאמת כשהרבי נכנס ביקשנו מאת המשמשים שהיות ואנו קבוצה קטנה - שיתנו לנו הרשות להיכנס, ואכן 'זה עבד' ונכנסנו פנימה (וכך זכיתי להיות גם בשנת התש"ל ב'סדר' של הרבי). כששמעו התמימים שאנו נכנסנו, באו גם הם ודפקו על הדלת, אך הם לא נענו. לבסוף כשהרבי פתח את הדלת ב"שפוך חמתך" - הרבי סימן בידו הק' שייכנסו...
בליל הסדר השני של אותה שנה (שזה היה ליל הסדר האחרון בדירת הרבי בקודם) עלה בדעתו של אחד התמימים לבקש מאת הרש"ג שיבקש מהרבי תינתן ל'קנים' (כידוע באותם שנים הרבי תיקן שיהיו 'קני המנורה' היו 'קנים' של 'נגלה' ושל 'חסידות' (בחורים שקבלו ע"ע להוסיף שעות לימוד בנגלה וחסידות ולומר 'פלפולים' וכיו"ב) רשות להיכנס, והרש"ג שאל את הרבי והרבי הסכים. וכך זכיתי להיות גם בסדר הזה בקודש פנימה (בהיותי מה'קנים' של חסידות). גם בסדר הזה הרבי נתן רשות לכולם להיכנס ב'שפוך חמתך'.
היה ברור כי הרבי רוצה שייכנסו, אך זה היה צריך להיות מתוך סדר ושמירה על כללים וכו'.
כעת נתחיל לתאר את הסדרים כפי שזכיתי לראות באותם שנים.
סדר הקערה:
מנהג חב"ד שבבית הרב יש קערה רק לאדמו"ר, וז"ל ספר המנהגים: "בבית הרב מסדרין המצות על מפה ולא על קערה, מלבד האדמו"ר המסדר המצות על טס של כסף".
אך הרבי מעיר שם, שזהו רק בבית הרב, אבל בכל מקום צריך להיות קערה שהיא "בחי' מלכות הכוללת" (כלומר: ג' המצות וששת הסימנים הם כנגד ט' ספירות, והקערה היא כנגד ספי' המלכות והיא משלמת אותם) ובבית הרב אזי הרבי מוציא את כולם יד"ח בזה, אבל בשאר המקומות צריך שיהיה קערה לכל אחד.
בפועל אצל הרבי היו מעמידים קערת כסף על מקומו של הרבי הקודם, ואמנם יש הטוענים כי גם לרבי היה טס כסף מתחת למפה שבה היו המצות, אך אני לא ראיתי זאת (ואם הי' - אזי היה מכוסה לגמרי).
לפני שהרבי התחיל לסדר את הקערה, הרבי קרא (בלחש) מתוך ההגדה את מה שכותב רבינו הזקן אודות סידור הקערה - "יסדר על שולחנו קערה בג' מצות" וכו' עד סוף הקטע שבו מדובר אודות סידור הקערה.
ג' מצות
לרבי היה מפה מרובעת בצבע לבן, והרבי קיפל אותה לשנים, ואח"כ לארבעה, כך שנוצרו בה ג' חללים שלתוכם הרבי הכניס את ג' המצות. וכידוע שהמצה שלמטה נקראת 'ישראל', ומעליה המצה הנקראת 'לוי' ומעליה המצה הנקראת 'כהן' (ר"ת יל"ך - והרמז בזה שהאדם צריך להיות בבחי' מהלך).
זרוע
אח"כ התחיל הרבי לסדר את הסימנים שעל הקערה. כשהראשון הוא ה'זרוע'. על השולחן עמדה קערה ובה הרבה גרונות עוף (לכל המסובים). הרבי הוציא גרגרת אחת, והוריד ממנה כמעט את כל הבשר שעליה (בכדי לשלול דמיון כלשהו לבשר - מחשש 'קדשים בחוץ').
ביצה
הרבי היה מניח את הביצה בשלימותה (בקליפתה) על הקערה (פעם אחת הביצה לא עמדה באופן יציב, והרבי שבר קצת את קליפת הביצה בכדי להעמידה).
מרור
הרבי היה לוקח ארבע כפות גדולות (כפות מרק) מלאות חזרת טחונה, הרבי היה עושה מזה כמין 'כדור' גדול (שהיה בו 'כזית' בהרחבה...) הרבי צירף לזה חתיכת חזרת לא מרוסקת, ואת כל זה הרבי היה 'עוטף' בעלים של חסה.
חרוסת
הרבי לקח מעט חרוסת יבשה (ללא יין) באמצעות סכין מהצלחת המרכזית שבה היה החרוסת. הרבי לא השתמש בצלוחית - הרבי שם את החרוסת (היבשה) כמות שהיא על המפה הלבנה של המצות (ומסיבה זו הרבי לא הוסיף לתוכה יין - כדי שלא יהיה חשש שרויה) בלילה השני של הסדר יכלו לראות שהמפה מוכתמת מעט מהחרוסת שהיתה עליה בלילה הראשון.
כרפס
מנהגינו שמשתמשים בבצל לכרפס. באותם שנים שזכיתי להיות אצל הרבי - הרבי השתמש בבצל חצוי (ולא כמו שעידים בזה - אולי משנים אחרות - שהבצל היה שלם).
חזרת
לחזרת הרבי עשה כדור עטוף בעלי חסה בדיוק כפי שעשה במרור. ל'מרור' השתמש הרבי במרור (הנמצא בקערה למעלה), ול'כורך' הרבי השתמש ב'חזרת'.
אח"כ הרבי אמר את כל הסימנים כפי שכתובים בהגדה.
קדש
הרבי היה עושה קידוש בעמידה, הרבי היה מוזג בעצמו את היין לקידוש. על השולחן עמדו קנקני כסף ובתוכם יין, אך לרבי היה בקבוק משלו עטוף בנייר, והבקבוק עמד על הרצפה.
הרבי מזג יין עד שנשפך לתחתית, ואח"כ הרבי עשה את הקידוש בלחש, ואח"כ קדשו כל המסובים.
הרבי לקח את הכוס ביד ימין, העבירו לשמאלו ושוב לימינו כשאצבעות היד זקופים על צדי הכוס (וכך הרבי עשה קידוש בכל השנה) - לאחר הקידוש הסב הרבי ושתה את הכוס עד תומה (בשעת שתיית הכוס - הרבי אחז את הכוס כרגיל, ולא כמו שאחז את הכוס בשעת אמירת הקידוש).
ורחץ
הרבי היה אומר את מה שכתוב בהגדה בקשר לכל סימן, אך כאן הרבי אמר ורחץ וכרפס יחד - בכדי לא להפסיק בין הנט"י לאכילת הכרפס (שהרי הנט"י היא בשביל הכרפס).
בשונה ממה שראינו בהתוועדויות שמגישים לררבי נטלה וקערה לנט"י, כאן הרבי הלך בעצמו למטבח ונטל שם את ידיו.
כרפס
הרבי לקח את הבצל שהיה בקערה, הרבי הוציא את החלק הפנימי שבבצל, היתה מוכנה שם צלוחית עם מי מלח, אך הרבי הוסיף לתוכה עוד מלח ג' פעמים, ואז הרבי טבל את הבצל ג"פ במי מלח.
יחץ
הרבי היה חוצה את המצה האמצעית מבלי להוציאה החוצה, אלא כשהיא עדיין מכוסה במפה, הרבי שבר את החלק הגדול כפי מנהגינו לחמש חתיכות, וכפי שהרבי מסביר בהגדה שהמצה האמצעית היא כנגד יצחק - גבורה, ועל כן שוברים לחמש חתיכות להמתיק הה' גבורות. וזהו אפיקומן, שע"י המתקת הגבורות נעשה השפעת חסד "אפיקו מן" (הוציאו מזון ושפע).
לרבי היה מפה נוספת (דומה למפה של המצות) ובתוכה הרבי הכניס את הה' חתיכות, ואח"כ הצניעם בין שני הכרים.
מגיד
ה'בעל מקרא' של ההגדה היה ר' יעקב כץ משיקגו, יהודי פשוט לפי ערך, שהיה מקורב עוד לרבי הקודם, יהודי בעל צדקה גדול, ומסור לרבותינו נשיאנו, שכיבדוהו ומינו אותו לתפקיד זה, הוא היה קורא את ההגדה לאט, ובקול גדול ובניגון מיוחד.
הרבי לא היה מגביה הקערה אלא מגלה את כל ג' המצות, הרבי היה מגביה קצת מהמפה מעל כל מצה כך שיוכלו לראות את שלושת המצות (גם את המצה האמצעית).
לקראת מה נשתנה הרבי הזיז את הקערה, וגם היה מכסה את המצות (עניין זה של כיסוי המצות לא נזכר בהגדה, אך מזה שכתוב שב"עבדים היינו" - "מגלין מקצת הפת" משמע שקודם הי' מכוסה).
את הקושיות שאל בנו של הרב כץ עם התרגום באידיש, כשלפניהם הקדים את הנוסח הידוע "טאטע איך וויל בא דיר פרעגן" וכו'.
הרבי היה קורא את ההגדה בשקט, לעצמו, ובמהירות יחסית. באותו הזמן היו ההגדות עשויים לא כפי שמדפיסים היום שבכל עמוד יש כמה שורות הגדה ולמטה פירושים מנהגים וכו', אלא שבעמוד אחד היה רק הגדה, ואח"כ במשך עמוד או שנים היו הפירושים וההוספות.
ראיתי שהרבי 'גומר במהירות' יחסית 'עמוד' של הגדה, ובזמן שנותר עד שהבעל מקרא היה מסיים, הרבי היה מתבונן בפירושים ובמנהגים שבהגדה שלו, וכן היה פתוח לפני הרבי סידור האריז"ל (סידור ר' שבתי) עם הכוונות, והרבי היה קורא בו בזמן שנותר. סידור זה היה פתוח לפני הרבי גם בשעת התקיעות בראש השנה.
כשהגיעו ל"והיא שעמדה" הרבי עשה כמו שכתוב בהגדה, שמכסים הפת, ומגביהים הכוס, הרבי כיסה את המצות, והגביה את הכוס כפי שמגביהים בקידוש, נוסח "והיא שעמדה" אמר הרבי יחד עם כולם (כנראה בגלל הגבהת הכוס). מעניין לציין שאמירת ה"והיא שעמדה" היתה כרגיל בכל ההגדה - ללא ניגון. לאחר אמירת "והיא שעמדה" הניח הרבי את הכוס ושוב גילה את המצות.
סדר השפיכות
כשהגיעו לאמירת המכות ששם נוהגים לשפוך מהיין, ראיתי שהרבי לקח צלחת מרק, והניחה על הרצפה, ושפך שפיכות קטנות מאד לתוכה, אחרי כל הט"ז שפיכות היו צריכים למלא רק מעט יין.
בהגדה כתוב שהשפיכה צריכה להיות לתוך כלי שבור, אך אני ראיתי שהיתה צלחת רגילה (אם כי שייתכן שהיה בה סדק דק כלשהו).
כשהגיעו לאמירת "מצה זו" הגם שבהגדה כתוב "נוטל הפרוסה בידו" - המנהג בפועל שאוחזים את המצה על ידי המפה, וגם במרור - הרבי היה שם את שני ידיו על שני המרורים שבקערה.
גם בקשר לאחיזת הגביע באמירת "לפיכך" - הגם שבהגדה כתוב שאוחז הגביע בידו עד לסיום ברכת "אשר גאלנו" - מנהג בית הרב הוא שאוחזים את הכוס עד "ונאמר לפניו הללוי-ה", ואח"כ נוטלים שוב את הכוס בברכת "אשר גאלנו".
כוס שני
גם ברכת בפה"ג שעל הכוס השניה נאמרה כשהרבי אוחז את הכוס כמו באמירת הקידוש, וגם אותה שתה הרבי עד תומה.
רחצה
לפני הנט"י לרחצה הרבי אמר את כל הסימנים (כפי שהם כתובים בהגדה) עד כורך, וזאת מכיוון שהרבי לא רצה להפסיק בדיבור בין המצה והמרור והכורך.
מוציא מצה
עפ"י המבואר בפוסקים יש לאחוז בשעת ברכת 'המוציא' את שתי המצות השלימות, כשביניהם המצה האמצעית (החצויה), ואח"כ בברכת על אכילת מצה אוחזים רק את העליונה והאמצעית, ובוצעים מכל אחד כזית (כדי לצאת יד"ח שתי השיטות המבוארות בשו"ע רבינו תעה, ה) ואוכלים אותם יחד.
הרבי היה לוקח שני 'כזיתים' די מדוייקים, והרבי היה אוכל אותם לא במהירות גדולה, הרבי היה אוכל את כזיתים במס"נ עצומה, שכן ידוע שבאותם שנים לא היו לרבי שיניים כלל, והרבי היה אוכל את המצות עם החניכיים, והמצות שאופים שם הם מצות עבות מאוד וקשות (ולא כמו שנהוג בא"י לעשות מצות דקיקות ופריכות) ואכן היו רואים שהרבי היה שותת דם וכו'.
הרבי היה משתמש בהרבה מפיות נייר בכדי לקנח את פיו, והרבי היה זורקם על הארץ (היה פעם א' מאנ"ש שרצה לחטוף כמה ניירות מהרצפה - והרבי הגיב "חשש חמץ").
את המצה אוכלים בהסיבה, הרבי היה מחזיק את המצות ואוכל את הכול, ואם קרה שנפל על הכר הרבי היה מרים ואוכל הכול.
מרור
כפי שכתבנו הרבי הכין כדור גדול של מרור, הרבי היה לוקח את הכדור כולו כולל החזרת הבלתי מרוסקת, עם העלי חסה, ואוכל את הכל. ניתן לתאר אץ התחושה באכילת כמות חזרת כזו (ובפרט החלק הלא מרוסק) ואכן עיני הרבי היו זולגות דמעות בשעת אכילת המרור.
כמובן שעניין הדמעות הוא לא רק עניין גשמי, אלא בעיקר עניין רוחני, שהרבי זוכר את מר הגלות, ובפרט עפ"י המבואר בדא"ח בנוגע לשאלה מדוע המרור והחזרת נמצאים בקערה בקו האמצעי (תפארת) הרי המרור הוא בחי' גבורות, והיה צריך להיות בקו השמאל, ונקודת הביאור בזה, שע"י המרירות מעוררים רחמים רבים (שזהו עניין התפארת - התעוררות רחמים) וזה פעל הרבי בדמעותיו ובמרירות של אכילת המרור.
(ראוי לציין, שבטעות השתרש בפי ההמון שהמרור הוא החסה, והחזרת הוא החריי"ן, אך האמת היא שזה בהפך ממש, המרור הוא מה שאנו קוראים חזרת (החריי"ן) והחזרת של חז"ל היא עלי החסה. אך בכל אופן הרבי היה משתמש בשניהם גם למרור וגם לכורך).
כידוע עפ"י ההלכה יש לטבול המרור בחרוסת, אך מכיוון שהחרוסת שבקערת הרבי היתה יבשה, הרבי היה נוטל מעט חרוסת בסכין, ומכניס את החרוסת לתחתית הגביע שלו שם היה יין שנשפך מהגביע, ואז הרבי היה טובל את המרור בתוך החרוסת הנמצאת בתחתית הגביע. שמעתי שכך היה עושה גם הרבי הקודם.
בכורך הרבי לא עשה כן מחשש שרויה, ולכן את המרור של 'כורך' הרבי היה טובל בחרוסת היבשה שעל הקערה.
כורך
מקודם הוזכר השינוי שיש בטיבול החרוסת ב'כורך'. את המרור לאכילת הכורך לקח הרבי ממקום החזרת שבקערה, גם כאן לקח הרבי את הכדור הגדול של החזרת יחד עם החתיכה הלא מרוסקת, ויחד עם העלים, והכניס בתוך המצה התחתונה, ואכל הכול בהסיבה.
שלחן עורך
אין מנהגינו להסב בשלחן עורך.
ה'שלחן עורך' נפתח באכילת הביצה, הרבי היה לוקח את הביצה מהקערה, מקלפה, הרבי היה מוסיף בצלוחית המי-מלח ג' פעמים מלח, ואז הרבי היה טובל את הביצה במלח ג"פ (כמו בכרפס).
לאחר אכילת הביצה היו מגישים קציצת דג, ולרבי היה הנהגה מופלאה באכילת הדג: הרבי היה מכסה את הדג בשכבה של מלח, עד שהדג היה נראה לבן (הרבי היה עושה זאת כל השנה), עד שבדרך הטבע לא שייך לאכול דבר שנמלח כך. שמעתי שהרש"ג שאל פעם את הרבי מה העניין בזה, והרבי ענה לו: "ס'איז גישמקע'ר"...
בזמן הסעודה הרבי היה אוכל מידי פעם חתיכת מצה, ואז הרבי היה טובל את המצה במלח - בשונה מאכילת הכזית מצה שהוא בדווקא בלא מלח.
לאחר אכילת הדגים הרבי היה שותה יין (כחצי כוס בערך).
אח"כ הגישו את המרק - היתה שם קערה (של מרק) שהיתה של רבינו הזקן, והרבי היה לוקח מקערה זו שלוש כפות מרק, ושם בצלחתו, ואח"כ עשו כן כל המסובים.
למרק היו מכינים חביתיות (ביצים) שהיו חותכים אותם כמן אטריות. הרבי לא היה אוכל את החביתיות הללו, והיה אוכל רק את המרק. פעם אחת אירע שאחד המסובים התבטא בקשר לאותם חביתיות בשם "לאקש"ן" (שבד"כ הוא מאכל חמץ) ובאותה שנה הרבי לא אכל גם את המרק. הרבי בכל זאת רצה ששאר המסובים יאכלו את המרק, ולכן הרבי במשך כל הזמן נענע והתעסק עם המרק בכף שבידו, שיראה כאילו הוא מתכונן לאכול...
אח"כ הגישו את הבשר (לרבי הגישו מה שנקרא 'משולש' עוף) - הרבי היה אוכל מזה מעט מאוד, והשאיר כמעט את הכול (בשונה מהדגים שאותם הרבי אכל עכ"פ את רוב החתיכה).
אח"כ שתה הרבי מים, וזאת בכדי לקיים מש"כ בסידור שיזהר שלא ישתה אחר אפיקומן, והכוונה בזה שלא יביא א"ע למצב שיצטרך לשתות (ואז יהי' מותר לו לשתות לצמאו).
כמעט ולא נגנו בשעת הסעודה (זוכרני שפעם אחת הרב כץ עורר ע"ז, ואז אמר הרבי שישירו, ונגנו "על אחת כמה וכמה"). בעיקר הרש"ג היה שואל את הרבי שאלות שונות, והרבי היה עונה לו - שו"ת אלו נדפסו אח"כ בספר 'המלך במסיבו'. לפעמים הבחורים היו מציעים בפני הרש"ג שאלות שישאל את הרבי - פעם בחור א' שאל את הרש"ג מדוע רבינו הזקן משנה בשו"ע (תעב, ד) את הסדר של ד' הלשונות של גאולה מכפי שנזכרו בכתוב, והרש"ג שאל זאת את הרבי, והרבי אמר שידבר על זה בהתוועדות, ואכן באותה שנה באחרון של פסח הרבי אמר שיחה ארוכה בנידון זה (ונדפסה אח"כ בלקוטי שיחות)...
צפון
הרבי היה לוקח את האפיקומן שהצניע, ואוכל ממנו בהסיבה כשיעור ב' כזיתים 'מצומצמים' (כזית א' זכר לפסח, וכזית הב' זכר למצה שהיתה נאכלת עם הפסח).
ידוע שרבותינו נשיאנו דייקו לאכול האפיקומן בלילה הא' קודם חצות, אך בלילה השני היו רבותינו נשיאנו מאריכים בביאור ההגדה, ולא היו מדייקים לאכול האפיקומן קודם חצות, אך הרבי היה אומר ביאורים על ההגדה בהתוועדות שנערכה (מבלי לומר 'לחיים' כמובן...) בבית הכנסת לאחר הסדר (ולא במהלך הסדר), ולכן גם בלילה השני היה הרבי משתדל לגמור את האפיקומן לפני חצות
בדרך כלל הרבי היה יורד להתוועדות בשעה 1:30 (חצות היה בשעה 12:00 בערך) וההתוועדות היתה נמשכת עד אחרי השעה 4:00.
אגב, בלילה הראשון (בעיקר) היו התמימים מלווים את הרבי לביתו אחרי עריכת הסדר בשירה ובזמרה (כאן תיאר הרב את המסלול המדוייק שבו היו הולכים הרבי והתמימים - הרב סיפר שפעם א' אירע שהרבי פנה לרחוב אחר - ושם חכתה לו הרבנית (מאורע נדיר שקרה רק פעם אחת), והם הלכו יחד לביתם).
עכ"פ הרבי היה אוכל את האפיקומן בשתי הלילות לפני חצות, אך בכ"ז בלילה הראשון הרבי היה שואל מידי פעם את אחד הבחורים - "מה השעה?".
ברך
הרבי היה נותן לשטוף את הכוס (לפני מזיגת הכוס השלישית) - בעיקר בגלל שבתחתית הכוס נשארו שיירי החרוסת, הרבי היה נוהג (גם בקידוש) לנגב את הכוס לאחר ההדחה מבית ומחוץ. המזמן היה בעל ההגדה ולא הרבי.
כוסו של אליהו
הרבי היה מוזג גם את כוסו של אליהו לפני ברכת המזון, מעניין לציין כי כוס זה לא היתה מכסף, אלא כמו כוס תה גדולה מזכוכית, שהיא היתה כוסו של אליהו.
הרבי אמר שאצל הרבי הקודם היו מוזגים את כוסו של אליהו לפעמים לאחר ברכת המזון, אך מכיוון שהיו עושים פעם כך ופעם כך, ובפרט מכיוון שעדיף להקדים (את ביאת אליהו - מבשר הגאולה) רגע קודם - אזי הוא מוזג את כוסו של אליהו לפני ברכת המזון...
רבותינו נשיאינו דייקו למזוג בעצמם את כוסו של אליהו.
כוס שלישי
שתיית הכוס של ברכת המזון - כל המסובים אוחזים את הכוס עד סיום ברכת בונה ירושלים, ואח"כ (בסיום ברכת המזון) נוטלים הכוס לברכת בורא פרי הגפן - כפי שנתבאר לגבי ב' הכוסות הראשונים.
שפוך חמתך, הלל, נרצה
אחרי שהיו מוזגים את הכוס הרביעית, היו יוצאים שני בחורים ונרות בידם, ופותחים את הדלת לאמירת "שפוך חמתך".
החל מאמירת "שפוך חמתך" ועד סיום ברכת "ישתבח" - היתה משתנית אופן אמירת ההגדה אצל הרבי מהקצה אל הקצה, אם קודם היה הרבי אומר את ההגדה בשקט ובמהירות יחסית, בהגיע הרבי לחלק זה של ההגדה היה ניתן לשמוע בבירור את קולו של הרבי בדביקות ובמתיקות מופלאה, ניתן לומר שזו הפעם היחידה (כמעט) שהתמימים זכו לראות את הרבי בתנועה של 'עבודה' והשתפכות הלב והנפש בצורה שלא ניתנת כלל לתיאור.
היות ואני עמדתי בסמיכות מקום לרבי - יכולתי לשמוע כל מילה, אלו שעמדו רחוק יותר יכלו לשמוע את קולו של הרבי רק כאשר הבעל מקרא היה מסיים את אמירת הקטע לפני הרבי.
וכך הרבי אמר את כל החלק השני של ההגדה, החל מ"שפוך חמתך", המשך ההלל, פסוקי ההלל הגדול, נשמת וישתבח, הרבי אמר זאת בנגון מיוחד, שבו פסוק אחד 'עולה' והפסוק השני יורד כעין 'אתנחתא', בתפילת 'נשמת' היה ניגון שונה במקצת, אך מיוסד על הניגון של הקטעים הקודמים 'בלול' קצת עם תנועת הניגון של תפילת חול (הרב הואיל להשמיע בפני הנוכחים את נעימת הרבי ב"שפוך חמתך" ובפסוקי הלל והלל הגדול ובתפילת 'נשמת' - וניתן לשמוע (ולראות) בקובץ הווידאו המוגש בזה את הנעימה המיוחדת, וללמוד אותה, ולהנחיל אותה לדור הבא בבחינת "והגדת לבנך").
הרב הוסיף שהדביקות והתנועות שראו על הרבי בשעה זו הם על דרך הדביקות והתנועות שהיו רואים על הרבי בשעה שנגנו את נגון רבינו הזקן - 'ד' בבות'.
לאחרי סיום אמירת ברכת ישתבח, ברכו בורא פרי הגפן ושתו כוס רביעית וכנ"ל בכוסות הקודמים, ולאחר מכן ברכה אחרונה ואמירת "לשנה הבאה בירושלים".
שפיכת כוסו של אליהו בחזרה לבקבוק
אח"כ הרבי התחיל לשפוך את היין מכוסו של אליהו חזרה לבקבוק, תוך כדי שכל המסובים מנגנים את ניגונו של רבינו הזקן - "א-לי אתה".
שפיכת היין מהכוס לבקבוק היתה עבודה מופלאה בפני עצמה, ואין אתנו יודע עד מה בסוד העניין, אך היתה זו עבודה שלימה שהיתה במשך עשר דקות (!) שבהם הרבי שפך מהכוס לגביע שלו, ומשם לבקבוק, ומשם שוב לגביע, ואח"כ שוב לכוס, וחוזר חלילה, ובכל פעם הרבי שינה את הסדר עד שהמסובים לא יכלו לעקוב ולהבין מהו הסדר בזה, וברור כי הרבי פעל באותה שעה עניינים נעלים ביותר, וסוד ה' ליריאיו.
בשנה אחת בא הרש"ג בסוף הסדר אל הרבי, וביקש בתחנונים ממש, שהרבי יכניס אותו ב'קאראהאד' (=מעגל), והרבי ענה לו שכמו שהיו ביחד בסדר, כך יאכלו יחד קרבן פסח... (והיינו שהרש"ג רצה שהרבי יכניס אותו ב'מעגל' של רבותינו נשיאנו).
(הרב סיפר שאחר הסדר היו חוטפים שיירי החרוסת וכו').
אשרי עין ראתה כל אלה, ויה"ר שהשנה נזכה לראות את הרבי עורך את הסדר בבית המקדש השלישי, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים.
נכתב ע"י: שמואל אלבום
