המשך תער"ב - סיום ד"ה אני לדודי תרע''ג

בס"ד. יום ב' דר"ה. תער"ג
אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, ואי' בזהר בשושנים ששונים בהלכות, וצריך להבין מה שייך ענין ששונים בהלכות לאני לדודי כו'. גם מהו ענין הרועה בשושנים, דמרעה שייך גבי צאן כו'. ולהבין זה יש להקדים מה שנת' לעיל בה' מדרי' דברוך שאמר עד ברוך עושה בראשית שהן ה' מקיפים דנר"נ ח"י והו"ע בחי' הרצון פשוט והשערה בכח שבאור אין סוף שלפני הצמצום וג' מדרי' בי"ע הכללים שאחר הצמצום.
עב) והנה נגד ה' מדרי' הנ"ל דברוך שאמר אנו אומרים בברכת יוצר אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו אדון עוזינו כו', פי' אלקי עולם הוא מי שאמר והי' העולם בחי' עצמות א"ס בעל הרצון שלמע' מבחי' רצון, ולמעלה מבחי' אור בכלל כו'. דהנה מבואר במ"א דעצמות אין אנו יכולים לכנות בשום שם וכינוי ח"ו, כי כל שם הוא תואר דבר מה שמתאר את הדבר הנק' בהשם ההוא, וא"כ בהכרח שהמתואר הוא באיזה מציאות דבר בעצמו ששייך בו התפיסא וההגדרה באיזה דבר, דמשום זה אפשר לתארו, מה שבעצמות אינו שייך כל זה כו'. וגם שם מאור אינו שייך על העצמות, דשם מאור מורה שהעצם הוא בחי' אור בעצם מציאותו, רק שאינו אור בגילוי שזהו רק הארה לבד כ"א בחי' עצם כו', אבל בעצם מהותו הוא אור כו', ובעצמות אינו שייך לומר כן, דהגם שהאור נמשך ממנו אין העצמות בבחי' מאור כו'. ולכן המשל דאור השמש מהשמש אינו משל מכוון עדיין לאוא"ס, דהרי השמש הוא בבחי' מאור שזהו כל מהותו כו', והעצמות אינו בבחי' מאור כו', ואנו מכנים אותו ית' בשם מאור לפי שאין לנו שם אחר וכשאנו מדברים בענין האור אנו מכנים עצמותו ית' בשם מאור, אבל באמת אינו שייך בו ית' השם מאור כו' וכמ"ש במ"א באורך. ומה שאנו יכולים לכנות בעצמות הוא רק בשם בורא, דשם זה אינו כינוי ותואר, שאינו מתאר אותו ית' באיזה ענין פרטי כמו מאור וכה"ג, ואדרבה מורה שהוא ית' קדמון האמיתי, וע"כ לו ית' היכולת לברוא מאין ליש כו' ושהוא נמצא בבחי' מציאות בלתי נמצא כו'. וכמו שנת"ל פס"ט בשם האגה"ק דכח ההתהוות הוא בעצמות דוקא משום דמציאותו מעצמותו ע"כ בכחו ויכולתו להוות יש מאין כו', הרי דענין הבריאה וההתהוות מורה על קדמותו ית' שמציאותו מעצמותו כו', ומאחר שמציאותו מעצמותו הרי מציאותו ית' הוא בבלתי מציאות נמצא כו'. ולכן ההתהוות היא ג"כ באופן כזה שנתהווה יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה כמ"ש באגה"ק הנ"ל, וגם שהיש באמת אינו במציאות כלל, כי מציאות היש הוא התחדשות, וכל התחדשות הוא רק כח המחדש אותו ובלעדו לא יש ההתחדשות כלל וכמ"ש במ"א באורך, והרי מציאות היש הוא בדוגמא נמצא בבחי' בלתי מציאות נמצא (וזה מפלאי תמים דעים כל יכול ית' להוות דבר בדוגמת העצמות), וא"כ הרי ההתהוות מורה על אמיתת עצמותו ית'. וז"ע אלקי עולם שהוא ענין בורא עולם דבשם זה אנו יכולים לכנותו והוא המורה על אמיתת העצמות כו'. ומש"א ברחמיך הרבים י"ל שזהו בחי' האור והגילוי מן העצמות אך זהו בחי' עצמות האור שלמעלה עדיין מבחי' הרצון הפשוט כו', והוא האור כמו שהוא בבחי' א"ס ממש שאינו בו שום שם עדיין כו', וממילא אינו בבחי' מקיף ג"כ, שהרי הרצון הוא בבחי' מקיף עכ"פ לעולמות, משא"כ האור שבבחי' א"ס ממש אינו בבחי' מקיף ג"כ כו', רק הוא מקור כל המקיפים כו' דהמקיפים הן בבחי' התפשטות האור (דשם שייך שם רצון כו' וכמו שנת' לעיל פנ"ז) וה"ה נמשכים מן האור העצמי כו'. והענין הוא דהנה עצמות בעל הרצון אינו גם בבחי' מקור לרצון כו', והאור גם בחי' עצם האור ה"ה בבחי' מקור לרצון עכ"פ כו', וכמ"ש במ"א בענין אתה הוא הוי' לבדיך דהוא קאי על אור הא"ס בחי' עצם האור, ונק' הוא לפי שבו שייך בחי' העלם וגילוי כו' והיינו בחי' ההעלם של הגילוי כו', דבעצמות אינו שייך העלם וגילוי וע"כ נק' אתה שנמצא כמו שהוא בהעלמו כו', ובהאור שייך העלם וגילוי היינו שזהו בחי' העלם של הגילוי כו', הרי שהוא בחי' מקור עכ"פ כו'. וזהו דבחי' עצם האור הוא מקור כל המקיפים כו'. ואין זה סותר למשנת"ל פס"ט, דעם היות שהוא למעלה מבחי' רצון הפשוט, ואין לומר בו מה ששייך לומר בהרצון הפשוט כו', ומ"מ הוא בחי' מקור המקיפים כו', ועמשנת"ל פט"ז שזהו בחי' שרש ומקור דבחי' סוכ"ע כו'. וידוע די"ג ברוך דברוך שאמר הן בחי' יגת"ד שהן יגמה"ר ע"כ אומר במקור כל ההמשכות ברחמיך הרבים, ונודע ג"כ די"ג ברוך דברוך שאמר כולם הם בחי' מקיפים ויש בזה מקיפים דאור ישר (שהן מדרי' הנ"ל) ומקיפים דאו"ח כו', וברוך שמו הוא המקור הכולל כולם כו' וכמ"ש במ"א. וזהו ג"כ ענין ברחמיך הרבים בחי' מקור כל המקיפים שהוא בחי' רחמים פשוטים לגמרי שאין בזה התחלקות מדרי' כלל כו', ואח"כ נחלק לה' מדרי' נר"נ ח"י והמקיף הראשון מקיף דיחידה שהוא בחי' מקיף דרצון פשוט שאמר והי' העולם הנ"ל שהוא בחי' יחידה והו"ע רחם עלינו כו', דלהיותו בבחי' מקיף עכ"פ אומר ע"ז רחם עלינו כו'. והמדרי' הב' בחי' מקיף דחי' והוא אדון עוזינו שהרצון בא מהעלם אל הגילוי בבחי' השערה בכח שז"ע ברוך הוא כו', ונק' אדון עוזנו לפי שהמקיף דחי' יש לו שייכות אל הפנימי ונותן כח ועוז בהפנימי כו'. וכ"ז הוא באוא"ס שלפני הצמצום כו' (בחי' אצי' דכללות כו'). ואח"כ ג' מקיפים צור משגבינו מגן ישענו משגב בעדינו שהן מקיפים דנר"ן בחי' בי"ע הכללים כו', צור משגבינו בחי' מחה"ק דא"ק וכנודע דצור הוא ששרשי ההויות הן בו בהעלם כו', דכן הוא במדרי' שאחר הצמצום בבחי' מחה"ק דא"ק שהכל שם בבחי' העלם לגמרי (בבחי' העלם שאינו במציאות וכמ"ש במ"א) כו', מגן ישענו בחי' יצי' דכללות דמגן הוא שבא בבחי' גילוי, דז"ע שגבי אברהם כתיב אנכי מגן לך מגן אברהם כו'. ואברהם הוא בבחי' עקודים וכמ"ש בע"ח שער העקודים פ"א שז"ע ויעקוד את יצחק בנו כו', והיינו בחי' יצי' דכללות בחי' גילוי כו'. ומשגב בעדינו בחי' עשי' דכללות, דמש"א משגב בעדינו הוא ע"ש הפסוק ה' צבאות עמנו משגב לנו כו', והיינו שהוא עמנו בבחי' קירוב ממש בבחי' עשי' כו'.
קיצור. וכנגד זה יש ה' מדרי' ביוצ"א, אלקי עולם הוא בורא עולם דרק בזה יכולים לכנות בחי' העצמות שזה מורה שמציאותו מעצמותו ושהוא נמצא בבחי' בלתי מציאות נמצא, ברחמיך הרבים הוא בחי' אור הא"ס שלמע' מבחי' הרצון והוא מקור כל המקיפים, רחם עלינו בחי' הרצון פשוט שאמר וה"ע מקיף דיחידה, אדון עוזנו ההשערה בהרצון, מקיף דחי' שנותן עוז בהפנימי, צו"ר משגבנו מחה"ק דא"ק, מג"ן ישענו יצי' דכללות, משגב בעדנ"ו עשי' דכללות.
עג) ובפרטיות י"ל כל המדרי' האלו בבחי' מל' דאצי', דהנה ידוע בענין נעוץ תחלתן בסופן שיש נעיצת התחלה בסוף יותר מבראש המתפשט, והיינו דבחי' מל' שהיא סופא דכל דרגין דאצי' יש בה נעיצת התחלה יותר מבחכ' שהיא ראשית האצי' כו'. דהנה חכ' היא ראשית ההשתל' דההמשכה מהחכ' אל הבינה הוא בבחי' עו"ע כו' (והגם שנת"ל פמ"א ומ"ב דחו"ב הן אין ויש שהבינה אינה משיגה האין דחכ' כו', ונת' שם דעיקר הידיעה דחכ' הוא בבחי' ראי' ובבחי' התאמתות, וגם בבחי' נקודת ההשכלה דחכ' עם היות שהוא שכלי, מ"מ העיקר בזה הוא ההנחה בשכלו (דער לייג אין שכל), והוא בחי' האין דחכ' שאינו מושג בבינה כו'. מ"מ אצי' הבינה מהחכ' אינו בדרך יש מאין, שהרי באמת אין התהוות הבינה בעצם מהותה מן החכ', וכנודע שהבינה יש לה מקור מיוחד מכח המשכיל כמו החכ' כו', ולכן יש מי שהוא בעל השגה ואינו בעל הבנה, דעם היות שאין בכחו להמציא שכל חדש מ"מ בכחו להבין כל ענין שכלי בהשגה טובה, והעיקר בבחי' הרוחב היינו לפרט כל הפרטים שבנקודת ההשכלה שמקבל מזולתו כו', וגם לבוא על עומק הענין כו' וכמ"ש במ"א. וענין אצי' הבינה מהחכ' הוא רק התגלות לבד, והיינו ההשגה דבינה לא עצם הכח, דעצם הכח דבינה יש לו מקור מיוחד כנ"ל, רק השגה דבינה א"א להיות בלי נקודת החכ', וכמו שא"א להיות נהר בלא מעיין כו', והתהוות ההשגה הוא מהשכלי שבנקוד' ההשכלה שזהו בדרך עו"ע שהעילה מתלבשת בהעלול, שזהו ההפרש בין עילה ועלול ליש מאין, דיש מאין הרי האין המהווה את היש נשאר בהעלם, דהתהוות מציאות היש הוא ע"י שהאין מתעלם ומסתתר מהיש כו' כנודע, וכ"ש שאינו מתלבש ומתגלה בו כו'. ועם היות שנת' לעיל פנ"ג דהתחדשות דבר הוא ע"י התלבשות דוקא כו', הרי התלבשות זו אינה בבחי' התגלות כ"א בבחי' העלם דוקא כו', וההעלם הוא באופן כזה שאין האין נרגש כלל בהיש שבאם יהי' נרגש בו לא יהי' בבחי' מציאות יש כו'. ובעילה ועלול העילה מתלבשת ומתגלה בהעלול ועי"ז הוא דוקא התהוות העלול כו' וכמ"ש במ"א, ונת' בקצרה לעיל פ"מ. ובאופן כזה הוא ג"כ בחו"ב שהשכלי שבהנקודה מתלבש' ומתגלה בההשגה, שהרי זהו"ע ההשגה שמשיג את הנקודה כו', וההנחה שבנקודת ההשכלה שזהו האין שאינו מושג בבינה ה"ז בשתי פנים, או שלא מזה הוא התהוות ההשגה, והיינו דההשגה הוא מהשכלי שבהנקודה כנ"ל וההנחה נשארה בהעלם, והיינו שבעת ידיעת הענין מנקודת ההשכלה (מי ששייך לידיעה זו דנקודת ההשכלה דחכ' כו'), עיקרה של הידיעה הוא בבחי' הנחה, וכאשר בא לידי השגה נשארה ההנחה בהעלם ומה שבא לידי גילוי בההשגה הוא השכלי שבהנקודה כו'. או לפעמים כשהתהוות ההשגה היא מההנחה שבנקודת ההשכלה, הוא שע"י הרגש ההנחה בא לידי השגה פנימית בהענין, והיינו כאשר בא אל נקודת ההשכלה וההנחה (אז ער טראגט זעך צו וויא האט זעך בא עם גילייגט דער ענין בעת שנפל לו המצאת הענין), הרי בא על עומק הענין בהשגה פנימיות יותר כו'. שזהו כדוגמת יש מאין שהרי ההנחה בעצם אינה באה בההשגה שהרי הוא למע' מהשגה רק מה שבכח ההנחה בא לידי השגה כו', ואין זה כמו בהשכלי שבהנקודה שהשכלי ממש בא בההשגה, משא"כ בההנחה שזהו רק מה שע"י הרגש ההשגה בא לידי השגה גדולה כו', ה"ז כדוגמת יש מאין כו', ומ"מ הנה זהו דוקא ע"י הרגש ההנחה ועי"ז דוקא נמצא הבנת והשגת הענין כו', והשגה הזאת היא בעומק הענין ופנימיותו כו'. א"כ הרי ג"ז אינו כמו יש מאין דשם הרי אין האין נרגש כלל בהיש, וכאן אם לא יהי' הרגש ההנחה לא יהי' מזה שום התחדשות בהשגה כ"א ע"י הרגש ההנחה כו', א"כ א"ז כמו יש מאין ממש כו'. והדוגמא מזה בבחי' חו"ב שאין זה בבחי' יש מאין כו', ומה שחו"ב נק' אין ויש היינו בבחי' הרוחניות שהבינה נק' יש רוחני לא יש ממש (וגם החכ' אינו בבחי' אין ממש היינו כמו השכלי שבהנקודה עד"מ), ומה שנת' במ"א שהחכ' היא בחי' אין ממש ובינה בבחי' יש (עמ"ש בסי' ד"ה מזמור לתודה), ר"ל שהאין דחכ' הוא בחי' האין של היש האמיתי (וכמו בחי' הראי' וכמו עד"מ בחי' ההנחה כו'), ובבינה מאיר האין של היש הנאצל כו' ועמשנת"ל פמ"ב). וכן הוא בכל הע"ס שהן בבחי' עו"ע שהו"ע השתל' הספי' בספי' עצמן כו'. וזהו עד המל' ומן המל' התהוות בי"ע הוא בבחי' יש מאין ממש שהאין מהווה ממש את היש בבחי' התחדשות דבר והוא בבחי' העלם לגמרי מן היש כו', דכח זה לא יש בבחי' החכמה ראשית האצי' (שגם ההתהוות מהחכ' שבדוגמת יש מאין אינו בבחי' יש מאין ממש כו' כנ"ל), כ"א בבחי' הכתר שמהווה את החכ' מאין ליש וכמ"ש והחכ' מאין תמצא כו' (וג"ז רק בחי' יש נאצל כו'), וכח זה יש גם בבחי' מל' להוות יש מאין דבי"ע כו', דבאמת הרי הכח הזה הוא מעצמות א"ס וכמשנת"ל דהוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא כו'.
קיצור. וי"ל ה' מדרי' הנ"ל בבחי' מל', דהנה נתב"ס בבחי' מל' יותר מבחכ', דחו"ב הן עו"ע, דהתגלות הבינה הוא ע"י החכ', ונקודת ההשכלה דחכ' מושגת בבינה, שז"ע עו"ע, וההנחה שכלית היא למע' מהשגה ונעלם ממנה, או שבסיבת זה בא להשגה פנימיות יותר, והוא ע"י הרגש ההנחה אם שאינה מושגת, ויש מאין הוא שנעלם האין לגמרי ואינו מורגש כלל, וכן כל הע"ס הן בבחי' עו"ע, אבל מל' מהווה מאין ליש ממש, וכח זה הוא מבחי' הכתר ומבחי' עצמות א"ס.
עד) וזהו נעוץ תחלתן בסופן, פי' תחלה הוא בחי' א"ס קדמון לכל הקדומים שאין לו תחלה ואין לו תכלה, ומה שאנו קוראין אותו תחלה אין זה שהוא בבחי' תחלה וראשית להגילוים והדברים שנתהוו כו', כ"א ע"ש שהוא תחלת הכל, וכמו שנק' סבה הראשונה (ולא שזהו בבחי' סיבה ומסובב כו'), וכמ"ש הרמב"ם דמאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים כו'. וכוונת נעיצת התחלה הוא בסוף דוקא דבבחי' מל' דוקא יש כח העצמות כו', דבחי' המל' מושרשת בעצמות א"ס ב"ה שז"ע מלך יחיד בחי' המל' כמו שכלולה במקורה ושרשה בחי' יחיד כו'. והו"ע המלך הקדוש שקדוש ומובדל בעצם כו', ועז"א אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא דהיינו מלך בלא עם שא"צ לעם כו' (שהכל צריכים אליו והוא אינו צריך להם כו'), והוא בבחי' התנשאות עצמי שמצד עצמו כו'. ובשרש הראשון י"ל שזהו בחי' שמו הכלול בעצמותו דהוא ושמו אחד כו' וכמ"ש השל"ה דהוא שמו ושמו הוא כו'. וי"ל שזהו בחי' היכולת שבעצמות שמיוחד ממש בעצמותו ית', וזהו בחי' המל' הכלולה בעצמותו ית', וכמ"ש בע"ח שער א"א פ"ב דבחי' המל' שרשה למע' מכל הספי' והיינו ברדל"א, כמו"כ בשרש כל השרשים בחי' המל' דוקא מושרשת בעצמו' א"ס ב"ה (וזהו דר"ה שממשיכים אז מחדש בחי' הרצון למלוכה והרצון לעולמות כו' וכמשנת"ל פע"א, ה"ז נק' יום הזכרון וכמו זכרון ליום ראשון כו', דזכרון שייך על דבר שאינו תופס מקום כו', והיינו לפי שההמשכה היא מבחי' עצמות א"ס שלמע' מכל הגילוים כו', וממשיכים זה ע"י הקבעומ"ש דראש השנה דע"י שנשמות ישראל נותנים עצמן בכל פנימיות נפשם לעצמות א"ס ב"ה ומקבלים עליהם מלכותו ברצון, עי"ז ממשיכים מעצמות להיות רצון למלוכה כו'), ובחי' מל' דאצי' יש בה כח העצמות שז"ע כח ההתהוות שבמל' והו"ע אלקי עולם כו'. ומה שא' ברחמיך הרבים י"ל דהנה ידוע דבבחי' שמו יש ב' אופנים, הא' כמו שכלול בעצמותו והב' כמו שהוא בהמשכה והתגלות כו' (והוא בחי' עצם האור כו'), וכמ"ש בסי' שער יוה"כ בענין קדוש ונורא שמך דענין נורא הוא בבחי' התגלות השם כו', וכמו"כ במל' שיש בה כח העצמות שזהו בחי' שמו הכלול בעצמותו יש בה כמו"כ בחי' התגלות השם כו'. וי"ל דהכל הוא מה ששייך להתהוות, דכח העצמות הוא בהעלם והתגלות השם הוא שבא בגילוי להוות כו', והכל הוא שכלול בעצמותו עדיין קודם שבא גם בבחי' רצון להוות כו'. וי"ל דמדרי' הא' היא ע"ד מ"ש בבה"ז בלק ד"ה כי מראש צורים בענין אושיט פסיעה לבר שזהו שרש אותיות הדבור שבמל' דתבונה הנק' מחשבת שכל כו' וע"ש שכ' כי הוי"ו הוא בחי' ז"א כו', והפסיעה לבר דאושיט חוץ לעצמותו שרשו ג"כ מבחי' בינה כו', והיינו רק שמתהווה שרש ומקור למציאות האותיות של הדבור, אך עדיין הוא בבחי' התכללות כו', כי בחי' ז"א שכלול באימא נק' מדות שבשכל כידוע, ובחי' פסיעה לבר מעצמותו הוא בחי' מחשבת שכל כו' עכ"ל. ומדרי' הב' הוא כמו שהמל' הוא בתוך הז"א בחי' כח הגילוי כו' וכמשית"ל פ', ועמ"ש במ"א בד"ה כי תבואו כו' ושבתה הארץ דמחשבת שכל הגם שיש שם אותיות ה"ה מקושרים עדיין בהתרחבות ההשכלה כו', אבל כשחושב אותיות אדון עולם במיעוט ההשכלה ה"ז בחי' דבור שבמח' כו'. וענין רחם עלינו שזהו בחי' מקיף דיחידה י"ל שזהו בחי' כתר מל' דאיהו כתר עליון כו', והנה כתר מל' י"ל שזהו בחי' אני שבאין דאני הוא בחי' עצמות אוא"ס וכמ"ש אני הוי' דפי' אני הוא עצומ"ה הנושא ע"ע שם העצם דש' הוי', ובחי' מל' הוא בחי' האין המהווה יש דבי"ע, ואני שבאין הוא בחי' אוא"ס שבמל' והו"ע רוממות הטבע. דטבע הוא מל' טבעו בי"ס דהיינו שהאלקות נעלם ונסתר כו', אך רוממות הטבע הוא שהאלקות נראה ונגלה כו', והן הניסים המלובשים בדרכי הטבע שנמשכים מבחי' רוממות הא"ס שלמע' מטבע העולמו', ולכן הנס בעצם הוא למע' מהטבע רק שמלובש בטבע להיות שזהו מבחי' אני שבאין דמל' כו', וז"ע כתר מל' בחי' רוממות הא"ס שבמל' כו'. וידוע דהרחמים הוא מן הרוממות דוקא דמי שהוא מרומם יותר יש בו ענין הרחמים יותר, כי רחמים הוא על השפל, וע"כ נמצא הרחמים במרומם דוקא מפני שהכל שפלים נגדו ורואה שפלותם, וכמו המלך נמצא בו הרחמים יותר כו', וכמ"ש במ"א באורך. וז"ע רחם עלינו בחי' הרחמים הנמשכים מבחי' רוממות האוא"ס שבמל' כו', וכן ע"י ההתבוננות ברוממות הא"ס שע"י הנסים שהן רוממות הטבע נראה וניכר רוממות הא"ס כו', תפול השפלות בלב האדם ויעורר על עצמו רחמים רבים על מה שהוא רחוק כ"כ, ולפ"ע הרגש הרוממות כך ערך השפלות כו' וז"ע רחם עלינו כו'. ומזה נמשך אור מקיף על נפשו דהיינו אחר שמצד השפלות והריחוק לא יוכל אור האלקי להתגלות בו בבחי' או"פ יבוא עליו בבחי' או"מ כו'. וז"ע אדון עוזנו שע"י התעוררו' רחמים על נפשו נמשך בחי' הרחמים שלמע' שמבחי' רוממות הא"ס שבמל' נמשך על נפש האדם להיות שורה עליו בבחי' או"מ על נפשו כו', וזה"ע אדון עוזנו שהאו"מ הנמשך על נפשו נותן לו כח ועוז לצאת מן השפלות והריחוק וכמשי"ת.
קיצור. וזהו נתב"ס, תחלה היינו בחי' עצמות שהוא תחלת הכל, ומל' מושרשת בעצמות, והוא בחי' שמו הכלול בעצמותו, והוא בחי' היכולת, ויש כח העצמות במל' וז"ע אלקי עולם, והנה בשמו העצמי יש בחי' התכללות והתגלות, שמך קדוש ונורא שמך, וי"ל דכמו"כ במל', והוא כמו שכלולה בבינה, וכמו שהיא בחי' כח הגילוי דז"א, ובחי' ההתגלות זה ברחמיך הרבים, ורחם עלינו כתר מל' בחי' אני שבאין, רוממות הטבע, דרחמים הוא מן הרוממות, ונמשך מזה או"מ על האדם וז"ע אדון עוזנו.
עה) ולהבין ענין אדון עוזנו, הנה במאו"א אות א' סעי' י"ב כ' אדון נק' המל' כשיש לה סימני דכורא והיינו כשמתמלאה ש' אד' במלואה ביום שבת אזי נק' אדון זכר (וזה שבשבת אומרים אל אדון כו' וכמ"ש בפרע"ח) וכן ש' ב"ן וט' אותיו' גימ' אדון, וע"ש סעי' ק"ב שכמו"כ אני הוא גימ' הנ"ל. ובקה"י כ' אדון גימ' אני כו' (והיינו בחי' אני שבאין בחי' רוממות הא"ס שבמל' שנעשה אדון עוזנו כו'). וענין סימני דכורא יובן עפמ"ש בזח"א דרמ"ו ע"א דעלמא עילאה שהיא בינה היא עלמא דדכורא דאף שהבינה מקבל מהחכ' מ"מ היא בבחי' דכר, וכמ"ש בזהר שם דכיון דסלקא מלה מכנס"י ולעילא כולה הוא דכר כו', דלמעלה מהמל' הכל הוא בבחי' דכורא כו'. והוא להיות דאבא עילאה מקננא באצי' לכן כללות האצי' הוא בחי' דכר, ובפרט בינה דאו"א הן תרין ריעין דלא מתפרשין כו' (והגם דאבא יסד ברתא ה"ז רק בחי' יסד דעצם שרשה הוא מבחי' אבא אבל בהתגלו' מקבלת מבינה וז"א כו'). ולהבין זה ע"ד החסידות הענין הוא דהנה אמרז"ל לא זז מחבבה עד שקראה בתי אחותי אמי כו', דבת הוא בחי' מקבל והיא בחי' המל' שמקבלת מז"א, משא"כ אם היא אדרבה שמברכת לבנה כו'. ובעבודה בחי' בת הוא שאין לו כח לעורר האהבה והתשוקה בנפשו מפני חלישות הנפש שאינו יכול לצאת מנרתק הגוף והנה"ב להתעורר באהוי"ר ולהיות בבחי' רצוא לאלקות כו', וכמ"ש אני הוי' לא שניתי ואתם בנ"י לא כליתם שהנביא מתמה עצמו שמההתבוננות דאני הוי' לא שניתי הי' צ"ל כלות הנפש, ואתם בני יעקב לא כליתם כו'. והסיבה לזה הוא מפני שהם בני יעקב וכמ"ש עקוב הלב מכל, פי' עקוב אנוש וחלוש שהוא חלישות כח הנפש שאין בכחו לצאת כו', וסיבת החלישות הוא כמ"ש כשל בעוני כחי שע"י העוונות נכשל ונחלש כח הנפש כו', דכשם שלגבי מעלה ארז"ל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח כו' ולהיפך מתישין כו', כמו"כ הוא בנפש שע"י העון נחלש כח הנפש כו', וענין החלישות הוא שכחות הנה"א נחלשים שאינו כלי לקבל אור אלקי, וכ"ש שאין בו כח לצאת מחומריו' הנה"ב ובפרט להתגבר עליהם כו', ולא עוונות ממש אלא ע"י עיוות ועיקום שמעקם דרכו ונמשך אחר חומריות הגוף ונה"ב ה"ז מחליש כח הנה"א, וכמא' תוקפא דגופא חולשא דנשמתא כו', ומיצר ומגביל את הנפש שהכחות שלה מתעלמים שז"ע חלישות הכחות כו', והו"ע טמטום המוח והלב כו', ומלביש את הנפש עד שמורידה לימשך אחריה ואינה יכולה לעלות ולצאת ממנה כו' והו"ע גלות הנפש כו'. וכידוע בב' מיני התלבשות, הא' שהמלובש מושל וכמו בהתלבשות הנפש בגוף כו', והב' שהמלביש מושל וכמו בענין הגלגולים ר"ל שהבהמה מושכת את נפש האדם בכל החומריות שלה ואינו יכול לעזור א"ע כו' וכמ"ש במ"א. וכן הוא בהתלבשות הנפש האלקית בנפש הבהמית הנה כאשר הכחות דנה"א הן בהתגלות בנפש הבהמית הרי הנפש האלקית מושל ושולט על הנפש הבהמית כו', וכאשר יש ח"ו התגברות מהנפש הבהמית הרי היא מושלת עליו ואינו יכול לצאת כו', רק להיות דהתלבשות זאת בנפש הבהמית שבאדם שמוכנת עכ"פ לקבל צורת נפש האדם היינו הנה"א כו', ע"כ גם כשהיא בגלות ר"ל יש לו עצה ותקוה כו', משום דמ"מ אינה בבחי' התעלמות לגמרי כמו בגלגול, וגם המלביש הוא בצורת אדם עכ"פ (הגם שבצד א' יש בזה גרעון שהרי הוא מסתיר על הנפש האלקית, משא"כ בגלגולים הוא רק מה שגוף הבהמה אינו מוכן לקבל צורת הנפש דהתעלמות הנפש הוא מצ"ע כו'. מ"מ יש בזה מעלה מה שהנפש הבהמית מוכן כו' שאין ההתעלמות כ"כ, ויש מקום שיתגלה בו כחות הנפש האלקית כו', ולכן אנו רואין שגם במרוחקים ר"ל הנה לפעמים יש בהם תנועות טובות תנועות דיר"ש כו', והיינו מפני שמ"מ אין הכחות דנפש האלקית מתעלמים לגמרי ח"ו), וע"כ הן מצד המלובש והן מצד המלביש יש עצה כו' והעצה היא תורה שלזה ניתנה תורה לישראל, שהתורה נק' עוז שהיא הנותנת כח ועוז לנפש האלקית להתגבר בעצמו בכחותיו להיות כלי לאור אלקי בהשגה אלקית והתעוררות אלקי כו', שכ"ז יש בנפש האלקית בעצם והתו' נותנת כח להתגבר בעצמם כו', וגם להתגבר על חומריות הגוף ונפש הבהמית וגסותן לצאת ממסגר אסיר כו'. וזהו בחי' בת בחי' מקבל והיינו שאין לו כח להתעורר באהבה ויראה מעצמו רק ע"י התורה, ועז"נ שמעי בת וראי כו' ושכחי עמך ובית אביך כו', דבכדי שאור התורה יפעול בו צריך ג"כ להיות איזה הכנה לזה, והו"ע שכחי עמך ובית אביך, עמך ובית אביך הו"ע הרגילות שלו מה שהורגל בהענינים החומרים ונמשך אחריהם כו', צ"ל עכ"פ שכחי עמך כו' והו"ע תשובה תתאה שישנה דרכו בהדברים בפועל עכ"פ ויגדיר א"ע שלא להיות בהתפשטות החומריות, דהיינו שבפועל עכ"פ לא יניח את הנה"ב להתפשט כו', והעיקר לכפות עצמו בההטבעה חומריות שמורגל בהם וחושב שהן דברים מוכרחים וא"א בלעדם ואינו חושב בתיקונם כלל, ובאמת המה עיקר המונעים שאינם מניחים התגלות הכחות דנפש האלקית, וצ"ל הכפי' בפו"מ בההטבעה החומריות ועי"ז הוא כלי עכ"פ שיפעול בו אור התורה לעשות ישועות בנפשו כו'.
וע"פ הנ"ל יובן מ"ש הרועה בשושנים, דהנה מ"ש אני לדודי ודודי לי זהו העבודה דבאתעדל"ת אתעדל"ע והיינו העבודה בהכחות גלוים שבנפש המלובשים בגוף ונה"ב כו', דפעם כתיב דודי לי ואני לו בבחי' אתעדל"ע אתעדל"ת שבנפש זהו בבחי' מקיפים שבנפש כו', ומ"ש אני לדודי כו' זהו בכחות פנימים שבנפש כו', ובכדי להיות אתערותא דלתתא עז"א הרועה בשושנים ששונים הלכות דתורה נותנת כח ע"ז להיות אתערותא דלתתא דה' עוז לעמו יתן שיוכל לעלות כו'. אמנם מ"ש הרועה כו' הוא כדאי' במדרש אני לו לצאן והוא לי לרועה, ומבו' במ"א שז"ע בחי' רעו"ד שלמעלה מטו"ד שהקב"ה רועה אותנו במדרי' זו שנותנים מלמע' כו', וזה נמשך ג"כ ע"י התורה. דהנה התורה נדרשת בי"ג מדות שהן י"ג מדה"ר וע"כ בה וע"י מאיר בנפש בחי' המקיפים דנפש שז"ע רעו"ד כו', ובכדי שיפעול אור התורה בנפשו זהו ע"י ההכנה דשכחי עמך ובית אביך כו' כנ"ל, וז"ע אני לדודי דקאי על חדש אלול וידוע דאלול הוא בחי' תשובה תתאה שז"ע שכחי עמך כו', ועי"ז אח"כ בר"ה ויו"כ באים לבחי' תשובה עילאה כו'. וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים דבכדי להיות אני לדודי בבחי' אתערותא דלתתא זהו ע"י ששונים בהלכות כו', וגם בכח התורה לבוא עי"ז לבחי' רעותא דלבא כו'. וזהו אני לדודי בחדש אלול בבחי' שכחי עמך כו', ועי"ז רועה אותנו בשושנים בכח התורה לבוא לבחי' תשובה עילאה כו'.
קיצור. וביאור ענין אדון עוזנו, אדון ל' דכורא, ויקדים ענין בתי בחי' מקבל, והיינו שאין בו כח לעורר את האהבה מפני חלישות הנה"א בהתגברות החומריות שאין בו כח לצאת ולהתגבר, והו"ע גלות הנפש, וע"ד ענין הגלגולים ר"ל, מ"מ להיות שהנה"ב מוכן בצורת אדם יכול להיות התגלות והתגברות הנה"א (והגרעון בזה שמסתיר, והמעלה שיכול להיות התגלות) והוא ע"י התורה בחי' עוז ותושי', וז"ע בת שאין היציאה בכח עצמו כ"א ע"י התורה, ותחלה צ"ל שכחי עמך בחי' תשו"ת, והוא הכפי' בהדברים שמורגל בהם. ובזה יובן אני לדודי שזהו אתעדל"ת, והוא ע"י הרועה בשושנים תורה, ופי' הרועה שבא גם לבחי' רעו"ד והיא תשו"ע דר"ה ויו"כ, ותחלה צ"ל שכחי עמך באלול.

המשך תער"ב - סיום ד"ה אני לדודי תרע''ג

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה