המשך תער"ב - סיום ד"ה זה היום תחלת מעשיך, ותחילת ד"ה אני לדודי - תער"ג

זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, זה היום קאי על היום דר"ה שנק' תחלת מעשיך. ולכאו' אינו מובן, והלא ר"ה הוא יום וא"ו למע"ב דבכ"ה באלול נבה"ע ור"ה הוא יום וא"ו, וכן מובן ממש"א זכרון ליום ראשון דר"ה אינו יום ראשון שהוא יום ו' שבו נברא אדה"ר, וא"כ מפני מה נק' תחלת מעשיך. וגם צ"ל מה"ע שהיום דר"ה הוא זכרון ליום ראשון כו'.

סח) והנה היוצא מכל משנת"ל הוא דבכללות השתל' יש ב' מדרי' אור פנימי ואור מקיף, דבשרש הראשון באוא"ס שלפה"צ שרש האו"פ הן הע"ס הגנוזות באוא"ס ב"ה, דענינם הוא להאיר את העולמות שזהו מה ששיער אוא"ס בעצמו להאיר במדה וגבול כו'. וכמו שהן באוא"ס שלפה"צ הן בבחי' פשיטות לגמרי לפי שאינן בבחי' מציאות ניכרת כלל ה"ה בבחי' פשיטות ובבחי' התאחדות והתערבות כו', וע"י הצמצום נמשכו להיות ספירות פרטיות להיות ספי' החכ' בפ"ע ובינה בפ"ע כו'. וז"ע שהקו שהוא האור שנמשך אחר הצמצום ה"ה קו העשוי מנקודות היינו הספי' פרטיות כו', ומ"מ גם כמו שהן בהקו ה"ה בבחי' בלי מה ובבחי' פשיטות כו', רק כאשר מתלבשים בהכלים דע"ס דאצי' ה"ה נעשים בבחי' מציאות דבר מה כו', שהרי הכלים הם בבחי' מהות ומציאות דבר, נעשים עי"ז האורות ג"כ בבחי' מציאות דבר, וה"ה בבחי' התחלקות מעלה ומטה במעלתן דהיינו בבחי' ריבוי ומיעוט האור והגילוי כו', וגם בעצם מדריגתן שהחכ' היא בבחי' מעלה בעצם מדריגתה לגבי בינה וכן המוחין לגבי המדות כו'. להיות דבשרשן הן להאיר בבחי' מדה וגבול, ומ"מ הן בבחי' פשיטות לגמרי, הנה באמצען דהיינו בחי' הקו למעלה מאצי' מתגלה בחי' הפשיטות שבהם, ובסופם דהיינו בהתלבשותן בכלים דאצי' באים בבחי' מציאות דבר ובבחי' הגבלה והתחלקות כו', והיינו שמתגלה בחי' הגבלה שלהם כו'. וכמו"כ יש בזה התחלקות בעולמות שהע"ס דאצי' אינן כמו הע"ס שלמעלה מאצי', וכן הע"ס דבריאה לגבי אצי' כו'. אמנם האו"מ בשרשו הוא בחי' האוא"ס שהוא בבחי' גילוי מן העצם שאין ענינו להאיר את העולמו' כ"א בבחי' גילוי מן העצם שהגילוי הוא מעין העצם, וע"כ נק' א"ס שהוא בבחי' פשיטות ממש ובבחי' בלי גבול כו'. וע"כ על עצם האור מצד הפשיטות שלו אינו שייך בו שם כלל, רק בבחי' התפשטו' האור שייך שם רצון להיות שענין הרצון הוא רק גילוי העצם כו', וכאשר הוא בבחי' רצון ה"ה בבחי' מקיף עכ"פ לעולמו' כו' אבל אין בו התחלקות, וכמו שהרצון פועל בכל הכחות והאיברים בשוה ברגל כמו בראש, כמו"כ במקיף הוא בכל העולמות בשוה כו'. ונת' דמ"מ להיותו בבחי' מקיף הרי יש לו שייכות אל הפנימי ע"כ יש בזה מקיפים כללים ומקיפים פרטים כו', דמקיפים הכללים הן בחי' טה"ע וטה"ת, דטה"ע זהו בחי' העיגול הגדול שלפני הקו שסובב כללות ההשתל' דקו כו', וטה"ת זהו בחי' מחה"ק שסובב ומקיף ג"כ כללות ההשתל' אחר הצמצו' כו'. ומקיפים פרטים הן הכתרים שבכל העולמות כתר דאצי' שהוא הרצון להאציל האצי' וכתר דברי' הרצון לברוא כו'. ומה שצריכים מקיפים פרטים הוא לפי שבהמקיף הכללי הרי הכל שם בהשוואה עשי' כמו אצי', די"ל ששווים שם גם בבחי' האור והגילוי ובד"כ הם לא בבחי' מציאות ניכרת להיות בהם התחלקות כו', וע"כ צריכים רצון פרטי לכל עולם בפרט כו'. וגם שהרצון כללי הוא רצון נעלם עדיין בבחי' הסכם והחלט לבד כו', והכתרים הן בחי' רצון גלוי כו', וז"ע כתר דאצי' שהוא בחי' רצון גלוי להאציל אצי' כו'. וגם דא"ק הוא בבחי' א"ס עדיין, וע"כ בכדי שיהי' התהוות ע"ס צ"ל רצון פרטי כו', והמקיפים פועלים בעולם, דבחי' העה"ג שלפני הקו הוא שנותן כח הביטול בהכלים. ולעתיד שיהי' גילוי בחי' העה"ג, יהי' הגוף הגשמי אלקות, ובזה דבכל קומה דא"ק לפניך תשתחווה הנה כל הנבראים הכלולים בא"ק בטלים לאוא"ס ב"ה, ומבחי' פנימיות א"ק נמשך הארה בנש"י והוא הכח דמס"נ על קדה"ש שבכאו"א, וגם מה שנק' בשם כלה בחי' כלות הנפש, וגם הביטול דהקדימו נעשה לנשמע, ומבחי' כתר דאצי' הוא בחי' האהמ"ס ורעו"ד, ובחי' הרהורי תשובה שנופלים פתאום, וגם משארז"ל אכל בי עשרה שכינתא שרי' כו'.

קיצור. תוכן הענין דיש שרשי האורות דאו"פ באוא"ס שלפני הצמצום, והוא מה שאוא"ס שיער בעצמו להאיר במדה וגבול, והן הע"ס הגנוזות, ושם הן בבחי' אחדות ממש, וע"י צמצום נמשכו ספי' פרטיות בהקו בבחי' נקודות שהן ג"כ בבחי' פשיטות, ובהכלים הם בבחי' מציאות, ויש בהם מעומ"ט במעלתן ומדריגתן, והאו"מ בשרשו הוא בחי' גילוי העצם בבחי' א"ס ממש, ומ"מ יש מקיפים כללים ופרטים, מקיפים הכללים הוא בחי' טה"ע שלפני הצמצום וטה"ת בחי' מחה"ק שאחר הצמצום, ומקיפים פרטים הן בחי' הכתר של כל עולם, וכל המקיפים פועלים למטה.

סט) והנה כשם דכתר דאצי' הוא רצון פרטי ורצון גלוי לעולם אצי' כמו"כ כתר דברי' הוא רצון פרטי וגלוי להתהוות עולם הברי' כו', דתחלה הי' הכל כלול במחה"ק דא"ק שעלו שם כל העולמות וההשתל' והכל הי' בהשוואה כו', ואח"כ נמשכו רצונות פרטיות לכל עולם בפרט והו"ע כתר דברי' וכתר דיצי' עד כתר דעשי' שזהו רצון פרטי לעולם העשי' כו'. וזהו שאנו אומרים בברכת יוצר אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו אדון עוזינו צור משגבינו מגן ישעינו משגב בעדינו, דאדון עוזינו הוא בחי' המקיף דמל' דאצי' כמו שהוא באצי' ואח"כ צור משגבינו מגן ישענו כו' הן ג' מקיפים דג' עולמות בי"ע כו'. וביאור הענין הוא, דהנה אי' בזהר בהתחלתו בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטה"ע כו', ופי' בריש הורמנותא דמלכא הוא בתחלת רשות ורצון המלך כו', דהנה עצמות אוא"ס הרי אינו בבחי' רצון עדיין, כי בחי' הרצון הגם שהוא בבחי' גילוי העצם והוא בבחי' א"ס (שלמע' מהע"ס שהן להאיר בבחי' מדה וגבול כו'), מ"מ ה"ז ענין פרטי דהיינו רצון כו'. והגם שאין זה כח פרטי, היינו שאינו מהות כח בפ"ע, שהרי כל ענין הרצון הוא רק הטיית והמשכת העצמיות כו'. וכמשנת"ל פמ"ט ההפרש בין הרצון לכל הכחות, דכל הכחות הן מהות כחו' בפ"ע שאינן העצמיות דהנפש, וכמו כח השכל שהוא מהות כח בפ"ע שאינו הנפש עצמו וכן כח החסד וכה"ג, ועם היות שהנפש הוא המשכיל היינו שהוא משכיל ע"י כח השכל שבו שאין זה עצמיות שלו כו', אבל הרצון אינו מהות כח בפ"ע כ"א הוא הטיית והמשכת העצמיות דנפש לבד כו'. וכמו"כ הוא הדוגמא למע' דענין הרצון הוא רק המשכת העצמות כו', מ"מ הרי העצמות למע' מזה ואינו בגדר רצון בעצם. וכמשנת"ל פנ"ו דעצם האור הוא בבחי' א"ס ממש שאינו שייך בו שם רצון, והרצון הוא רק בבחי' התפשטות האור כו', ובפרט בחי' התגלות הרצון שהוא המשכת הרצון באיזה דבר אין זה שייך בעצמות כו'. ובאמת באוא"ס בכלל אינו שייך ענין דבר כלל ולא ענין המשכה באיזה דבר, דלפני הצמצום הרי הכל הוא בבחי' התכללות בעצמותו לא בבחי' המשכה כו' (וכמ"ש במ"א בענין אתה הוא הוי' לבדך כו'), וא"כ מה שאנו אומרים המשכת העצמות והתגלות הרצון הרי אין זה המשכה והתגלות ממש (כי הכל הוא בעצמותו גופא) ולא לאיזה דבר מה כו'. מ"מ גם מה ששייך לומר בהאור א"ס אינו שייך בעצמות כו' (היינו גם בעצמות האור כו'). וז"ע בריש הורמנותא דמלכא דהיינו שמבחי' העלם עצמותו ית' שלמע' מגדר רצון בא לידי רצון כו', והוא ענין א' עם מ"ש בע"ח דטרם שנאצלו הנאצלים הי' אור עליון פשוט כו', דהכוונה במ"ש טרם שנאצלו הנאצלים הוא טרם שעלה ברצונו ית' להאציל כו', והוא בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' רצון כו', וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל זהו בחי' הורמנותא דמלכא שבזהר. וזהו דבהתחלת פסוד"ז, דכללות ענין פסוד"ז מדבר בענין בריאת והתהוות העולמות, הנה בהתחלת פסוד"ז אומרים ברוך שאמר והי' העולם, ונודע דאמירה היא בלב היינו במח' ורצון כו', ומה הי' אמירה זו הוא שיהי' ענין נבדל מעצמותו והוא שיהי' העולם כו'. ומ"ש והי' העולם הוא ל' עתיד שבודאי עתיד להיות כי ההוא אמר בעצמו ולא יעשה לבוא לגילוי גמור כו' (וי"ל מ"ש והי' ע"פ מ"ש במ"א דוהי' אותיו' הוי' רק שאותיו' ו"ה קודמים לאותיות י"ה, דאותיות ו"ה הי' מורה אצלם על השמחה, וכמ"ש במד"ר איכה ע"פ היו צריה לראש לא אמרית וי אלא וה אמרי, והיינו שזהו השמחה שיתגלה לעתיד מה שישמח ה' במעשיו ע"י הבירורים שנתבררו בעשי' דוקא כמ"ש בלק"ת בד"ה ה' לי בעוזרי. וזהו ג"כ ענין והי' העולם להיות דפנימי' הכוונה בהרצון שבהתהוות העולמות הוא שיהי' עבודת הבירורים למטה, שעי"ז נשלמה הכוונה דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כו', וע"כ אומר והי' העולם דהיינו השמחה העליונה כבי' שיהי' ע"י התהוות העולמות שזהו פנימיות הרצון כו'. וזהו והי' ו"ה קודם שהיא ל' שמחה. גם נודע מ"ש במד"ר ריש מג"א דוהי' מורה על השמחה שזהו שמחה הנ"ל, וה"ז ע"ד מה שאמרו במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים דהיינו מה שעלה לפניו ית' שיהיו צדיקים שיקיימו תומ"צ למטה שעי"ז הוחלט הרצון דברה"ע כו', כמו"כ הו"ע והי' שבהרצון להתהוות יש בו פנימי' הרצון שזהו השמחה כבי' בעבודת הבירורים כו'. גם י"ל דידוע דזו"נ יש להם שרש גבוה יותר מחו"ב דז"א בעתיקא אחיד ותליא כו', וגם בחי' המל' שרשה ברדל"א למע' מהט"ס כמ"ש בע"ח, וזהו והי' ו"ה קודמים לי"ה כו'. ובד"כ זהו ג"כ מה ששייך לבירורים, וכנודע דהבירורי' למטה (דהיינו בדרך מלמטלמ"ע כו') הן הבירורים דבחי' מל' בכח הארת ש' מ"ה דז"א כו' וכמ"ש במ"א, וזהו דבשרשם הקדום ו"ה קדום כו'). או והי' שמיד נתהווה כי מיד שעלה ברצונו הפשוט גליף גליפו כו' (ומ"מ האמירה שאמר והי' העולם ה"ז למע' עדיין מבחי' גליפו הנ"ל וכמשי"ת). וענין רשות ורצון הוא שהרצון אינו הכרחי ח"ו. דהנה מה שעלה ברצונו ית' שיהי' ענין נבדל מעצמותו הוא מצד היכולת שבעצמו' כו', וכידוע דהתהוות היש הוא ביכולת העצמות דוקא וכמ"ש באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי חד דא"ס עצמותו ומהותו שמציאותו מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, הוא לבדו בכחו ויכולתו להוות יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה כו', ובחי' היכולת שבעצמות להוות יש מאין זהו סיבה להיות עלה ברצונו כו' (ואין זה היכולת שבעצמות היא בבחי' סיבה ח"ו אל הרצון כו', ור"ל שהיכולת והרצון אינו בבחי' סיבה ומסובב כו', אך מבחי' היכולת בא בחי' הרצון כו'). ומאחר שהיכולת הוא סיבת הרצון ממילא אין הרצון הכרחי ח"ו, שהרי זהו ענין היכולת שאינו מוכרח, דדבר הכרחי אין זה יכולת וכל ענין היכולת הוא שאינו מוכרח בהדבר כו'. וז"ע רשות ורצון שהרצון הוא בבחי' רשות כו', וכמ"ש בשל"ה שער האותיות אות רצון שעלה ברצונו ב"ה לברוא את העולם ברצונו הטוב בנדבה בלי הכרח כו'.

קיצור. וכמו"כ יש כתר דברי' ויצי' ועשי', והו"ע צור מגן ומשגב ג' מקיפים, ויקדים מ"ש בזהר בריש הורמנותא דמלכא, והוא דמבחי' העלם העצמות שאינו בגדר רצון בא לכלל רצון בעצמותו, וזהו שאמר והי' העולם אמירה ברצון שיהי' עולם שהו"ע עליית הרצון להאציל ולברוא, ופי' והי' השמחה מענין הבירורים שעלה בעצמותו, במי נמלך, גם הוא שרש ו"ה שלמעלה מי"ה, וענין רשות ורצון היינו שהרצון בבחי' רשות כי הוא בא מבחי' היכולת שבעצמותו להוות.

עי"ן) והנה הרצון הזה הוא רצון כללי שאין בו עדיין ענינים פרטיים כלל, וז"ש ברוך שאמר שהוא בחי' אמירה אחת לבד כו', והגם שבהכרח לומר שהרצון (גם קודם ההשערה) כולל בעצמו כל מה שיתהווה כו', הנה זהו בהעלם לגמרי בהרצון הכללי ואינם ניכרים הפרטים כלל גם לא לעצמו כו' (דבד"כ בחי' האוא"ס שלפני הצמצום הוא בבחי' גילוי לעצמו לבד כו', וכשמדברים בפרטי המדרי' שבאוא"ס הנה בחי' רצון הנ"ל הוא בעצמותו גופא בחי' האור השייך אל הזולת כו' וכמ"ש במ"א ועמשנת"ל פט"ז, אך בד"כ מה שלפני הצמצום הכל הוא לעצמו עדיין כו', וע"כ בבחי' הרצון הפשוט שאינם ניכרים הפרטים עדיין היינו שאינם ניכרים עדיין גם לעצמו כו'). וזהו ענין ברוך הוא שהוא המשכת ההעלם אל הגילוי והיינו שזה שיש בהעלם בהרצון יבוא לידי גילוי לעצמו כו', והו"ע ההשערה בכח כל מה שעתיד להיות כו'. ועז"א בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו דהחקיקה הו"ע ההשערה כו', וכ"ז באוא"ס שלפה"צ ואינו שייך עדיין שיהי' התהוות העולמות, דגם בחי' ההשערה בכח הכל הוא באוא"ס שאינו בערך ההתהוות עדיין כו' (דגם בבחי' האורות דנת"ל פט"ז ופכ"ז דשרשי האורות שזהו ההשערה להאיר בבחי' מדה וגבול ושזהו שרש בחי' ממכ"ע, מ"מ ה"ז בבחי' סובב לגבי הקו כו' וכמ"ש במ"א, והיינו שזהו בבחי' הבדלה בערך מבחי' הקו כו', וכ"ש דבבחי' הכלים הרי בחי' ההשערה שבאוא"ס שלפני הצמצום היא בבחי' הבדלה בערך כו', שהרי בכלים ריחוק הערך דהכלים לגבי שרשם ומקורם הוא יותר מבאורות, דבאורות הרי גם האור כמו שהוא בגילוי בבחי' מציאות אור הרי אינו בבחי' מציאות ממש, דכללות האור ה"ה בבחי' אין כו' וכמשנת"ל פי"ד דמה שהאור נעשה בבחי' מציאות ה"ז מ"מ ע"י הכלי כו'. וא"כ ריחוק הערך דהאור לגבי שרשו ומקורו אינו גדול כ"כ כמו בכלים שהן בבחי' מהות ומציאות דבר, ושרשי הכלים שהן אותיות הרשימו שז"ע גליף גליפו כו', הרי אינו בבחי' מציאות דבר כלל וכלל כו', וע"כ נת"ל פ"י די"ל דהכלים לגבי שרשם ומקורם שלפני הצמצום הן באין ערוך לגמרי כו'. וא"כ מובן דבחי' ההשערה בכח אינו בערך ההתהוות כו'. אמנם כאן מדברים בהאוא"ס הבל"ג והיינו אור הא"ס המשער כו', דידוע דקודם הצמצום הי' האוא"ס מאיר בגילוי ממש באותיות הרשימו כו', והאור הא"ס לא מיבעי כמו שהוא בבחי' הרצון הפשוט (טרם ההשערה כבי') שאינו בערך ההתהוות, אלא גם כמו שהוא בבחי' ההשערה אינו בערך ההתהוות כו'). ובכדי שתהי' ההתהוות הי' צ"ל הצמצום באוא"ס שהוא בבחי' סילוק האור כו' (ועמשנת"ל פכ"ח) (וידוע שע"י סילוק האור נעשה אותיות הרשימו בבחי' מציאות כו' וכמ"ש במ"א). וזהו שאחר ברוך הוא שזהו בחי' ההשערה שלפני הצמצום או' ברוך אומר ועושה שהוא בחי' האמירה השייך לעשי' ופועל ההתהוות, והוא בחי' הרצון ומחה"ק דא"ק, שזהו ג"כ בכללות ההשתל' וכמא' צופה ומביט כו', רק שזהו לאחר הצמצום וע"כ הוא בחי' הרצון השייך לפועל כו'. וזש"א ברוך אומר ועושה דבתחלה אומר שאמר סתם מפני שאינו שייך עדיין לעשי', רק או' שאמר והי' העולם שהוא הרצון להיות דבר נבדל כו' אבל אינו שייך לעשי' עדיין כו', וכאן או' אומר ועושה שיש לזה שייכות לעשי' כו'. אך גם אמירה זו היא בבחי' מח' ורצון עדיין שז"ע אומר ועושה דאמירה היא בלב כו'. אמנם ברוך גוזר ומקיים הוא בחי' הגזירה בדבור להיות קיום הדבר, וכמו עד"מ מלך שגוזר אומר בדבור להיות כך וכך שבודאי יהי' הדבר, משא"כ כשהוא במח' לבד יוכל להיות שלא יבוא עדיין לפועל כו', או שיומשך עוד זמן הרבה כו', אבל כשגוזר בדבור ודאי יהי' הדבר תומ"י כו'. ועד"ז הוא הדוגמא למע' במש"א גוזר ומקיים הוא שבא לידי דבור שזהו בחי' יצי' דכללות שהוא בחי' ההתגלות מא"ק כו'. וי"ל ע"פ משנת"ל פס"ה וס"ו דמחה"ק דא"ק הוא בבחי' הסכם לבד עדיין ולא בבחי' רצון ממש, והיינו דבמדרי' שאחר הצמצום הנה בחי' א"ק הוא רק בבחי' הסכם ואינו מוכרח עדיין להיות התהוות המציאות בפו"מ כו', ולכן מה שנתהווה בבחי' א"ק שהרי כשעלה במח' מיד נתהווה כו', ה"ז לא בבחי' מציאות עדיין וכמ"ש בע"ח דכלים דא"ק הן רק בחי' שרש נשמות דגופות כו'. אבל בבחי' הדבור שזהו בחי' יצי' דכללות נתהווה מיד דהיינו כמ"ש בע"ח שער העקודים דהתחלת הכלים הוא בעקודים כו', ועם היות שהיא רק בבחי' כלי אחד מ"מ הרי זה בחי' כלים כו'. ואח"כ ברוך עושה בראשית הוא בחי' עשי' דכללות דהיינו עולם האצי' שנק' עשי' ע"ש בחי' הכלים דאצי' שהן בבחי' מציאות דבר כו' וכמ"ש במ"א. וזהו עושה בראשית בחי' החכ' שנק' ראשית לפי שהיא ראשית ההשתל' והיא בחי' עשי' לגבי אוא"ס וכמ"ש כולם בחכ' עשית שהחכ' היא בחי' עשי' כו', ופי' עושה בראשית הוא מה שהחכ' היא בחי' עשי', ומה שע"י החכ' הוא עשיית והתהוות העולמות בפו"מ וכמ"ש בראשית ברא בחוכמתא ברא כו', וכתיב בחכ' יבנה בית כו'.

קיצור. והנה בהרצון הנ"ל אינם ניכרים הפרטים גם לא לעצמו כבי', וע"כ שיער בעצמו מה שעתיד להיות והו"ע גליף גליפו. וזהו ברוך הוא, וג"ז אינו בערך שיהי' מזה ההתהוות דלפני הצמצום הרי גם בבחי' ההשערה הי' גילוי אוא"ס הבל"ג, וע"י הצמצום בחי' סילוק האור נתהווה בחי' מחה"ק דא"ק שזהו ג"כ אמירה במח' רק ששייך לפועל, וזהו אומר ועושה, ולהיות שזהו בבחי' הסכם בלבד, הי' אח"ז התגלות הרצון שז"ע גוזר ומקיים והוא בחי' יצי' דכללית, ואח"כ עושה בראשית בחי' עשי' דכללית.

עא) נמצא שיש כאן ה' מדרי' בחי' הרצון הפשוט שז"ע בריש הורמנותא דמלכא שבמדרי' זו לא יש עדיין פרטים כלל גם לא בבחי' גילוי לעצמו כו', ומה שגליף גליפו בטה"ע הוא בבחי' התגלות הפרטים אבל הוא לעצמו עדיין כו', והוא באוא"ס שלפני הצמצום כו', ואח"כ ג' מדרי' לאחר הצמצום והן בחי' בי"ע הכללים כו'. ובד"כ זהו בחי' נר"ן וח"י דבחי' הרצון הפשוט להיות שאין בו מדרי' פרטים גם לעצמו זהו בחי' יחידה כו', ובחי' ההשערה בכח הוא בחי' חי' וכנודע דבחי' חי' הוא שיש לזה שייכות אל הפנימי כו'. וכמו בבחי' כתר דאצי' בפרט בחי' חי' זהו בחי' חיצוניו' הכתר שנקרא ריש ומקור לנאצלים ויש שם התכללות הע"ס וכידוע בענין מאה שנה כו', אך הספי' דשם הן בבחי' חקיקה כו' וכמ"ש בלקו"ת בהביאור דאם בחקותי ובהבי' דזאת חקת התורה. ובחי' בי"ע הן ג' מדרי' נר"נ כו'. ובכ"א מהה' מדרי' אומר ברוך שהוא בחי' ההמשכה, להיות דבחי' העצמות הוא למע' גם מבחי' הרצון הפשוט שהוא בחי' הארה לבד כו' (וכמשנת"ל פס"ט), עז"א ברוך שאמר כו' להיות המשכת האמירה והרצון הפשוט כו' דהיינו שמבחי' עצמות א"ס ב"ה שקדוש ומובדל לגמרי מגדר עולמות, יהי' המשכת בחי' הרצון הפשוט וההמשכה מההעלם כו'. והענין הוא דהנה תחלת הבריאה הי' מצ"ע מצד כי חפץ חסד הוא ואח"כ באתעדל"ת תליא מלתא, ועז"א ברוך שאמר להיות המשכת הרצון כו'. והגם דהאור והחיות חיצוני של העולמות (שזהו בכלל בחי' יחוד חיצוני דאו"א כו') נמשך מעצמו גם בלי אתעדל"ת וכמ"ש במ"א שזהו הכריתות ברית דנח וכמ"ש עוד כל ימי הארץ כו', מ"מ ג"ז צריכים להמשיך ע"י עבודה כו'. שז"ע ר"ה שצריכים להמשיך בחי' הרצון לעולמות בשרש הראשון, וכמש"א זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון בתחלת כל ההשתל' באוא"ס שלפה"צ בחי' הורמנותא דמלכא כו', להיות דבר"ה חוזר כל דבר לקדמותו וה"ז כמו תחלת הבריאה וכמ"ש מרשית השנה חסר א' שהאור והחיות מסתלק למע' כו'. והגם דסילוק האור דר"ה הוא ג"כ רק בפנימיות אבל חיצוניות החיות נשאר כו', דמשו"ז העולם הוא בקיומו כו' וכמ"ש במ"א, הנה באמת האור והחיות הוא במיעוט מאד בליל א' דר"ה עד תקיעת שופר דז"ע בחי' דורמיטא דז"א שהאור הוא במיעוט מאד כו', וממשיכים אור וחיות חדש ע"י תקיעת שופר וט' ברכות דמוסף דר"ה כו'. וכן הוא בכל יום דלילה הוא זמן החשך ובחי' סילוק האור ונשאר רק מעט חיות, והו"ע השינה בבחי' קיסטא דחיותא כו', דתרעין דג"ע אסתימו בלילה דכל ההשפעות בעולם הוא מג"ע ובלילה תרעין דג"ע אסתימו כו' וכמ"ש בתו"א ד"ה והבדילה הפרוכת בפ' לך לך, ובכל יום צריכים להמשיך מחדש כו', והעיקר הוא להמשיך תוס' אורות להיות הגילוי למטה כו'. וזהו ג"כ ענין המשכת הרצון למלוכה דר"ה, דמה שבר"ה נמשך רצון לעולמות הוא ע"י המשכת הרצון למלוכה שממשיכים בר"ה, וענין המלוכה הוא להיות גילוי אור למטה כו', דפעם הראשון מלוכה שנא' בתורה הוא גבי קרי"ס כמ"ש ה' ימלוך לע"ו והרי בקרי"ס הי' גילוי אוא"ס למטה כו'. וזהו ג"כ ענין המשכת המלוכה דר"ה, וכנודע ההפרש בין מלוכה לממשלה כו', דמה שאנו מבקשים מלוך על העולם בכבודך כו' הוא שיהי' גילוי המלוכה כו'. דע"פ סדר השתל' הרי האור מתמעט ממדרי' למדרי' עד שלמטה הוא בחי' חשך והעלם והתגברות הישות כו', וע"ז הוא העבודה להמשיך תוס' אור להיות למטה גילוי אור כו'. וע"ז הוא ירידת הנשמות למטה וכמ"ש נר הוי' נשמת אדם כי להיות עוה"ז הוא עולם השפל והחשך עב כפול ומכופל וצריך להרבות בנרות להאיר את החשך, וע"כ ברא אלקים את האדם שהוא נר המאיר הארת ש' הוי' בבחי' גילוי להאיר את העוה"ז להיות אתהפכא חשוכא לנהורא. ועז"נ והי' ברכה, ברכה בקרב הארץ שהוא בחי' ההמשכה להיות הגילוי למטה כו', והיינו שע"י שממשיכים האור בגילוי בנפשם ע"י ההתבוננות שמתבוננים באלקות, וההתבוננות היא בהעמקת הדעת שלא תהי' בבחי' מקיף לבד כ"א שיהי' נרגש בפנימיות, שאז יגיע הדבר לעצמות נקודת נפשו ויתעורר בהתעוררות אמיתי שיהי' חפצו באמת באלקות, ולא ירצה כלל להיות בחשכת החומריות דנה"ב רק רוחו ונשמתו אליו יאסוף בבחי' התאחדות באלקות כו'. ועי"ז הוא מברר ומהפך ג"כ חשכת העולם ולהיות גילוי אלקות בעולם כו', דגם את העולם נתן בלבו שהעולם נתון בלבו של אדם שע"י שממשיך הגילוי בנפשו ויצא מחשכת הנה"ב כו' (ובזה יש ב' אופנים או שיצא מהחשך היינו שע"י הגילוי בנפשו ה"ה למע' מעניני החומרים שעי"ז נחלש החומריות דנה"ב כו', או שע"י הגילוי בנפשו פועל בהנה"ב גופא לצאת מן החשך, והיינו שבההתבוננות מבין גם השכל הטבעי את הענין האלקי, ובהתעוררות המדות דנה"ב מתעורר גם הנה"ב בבחי' רצוא ואהבה לאלקות כו'. וזהו עיקר העבודה ותכלית הכוונה וכמ"ש ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך כו', ועי"ז פועל בעולם להיות אתהפכא חשוכא לנהורא שיהיו הדברים התחתונים כלים לאלקות כו'). וזהו ברוך שאמר והי' העולם, פי' להיות שאמר והי' העולם בבחי' ברוך וגילוי בלב האדם והיינו שמההתבוננות דשאמר והי' העולם יהי' ההתפעלות בלב כו', וכן ברוך הוא שבחי' הוא יהי' בבחי' גילוי בלב שיהי' הלב מתפעל כו'. וכ"ז הוא ע"י תוס' אור מלמע' שז"ע ברוך שאמר להיות בחי' אמירה זו בבחי' תוס' אור משרשה ומקורה בחי' עצמות א"ס ב"ה, שעי"ז יהי' הגילוי למטה בנה"א ובגילוי בעולם להאיר את החשך כו', ועי"ז אח"כ ההמשכה מבחי' עצמות א"ס ב"ה בחי' ישת חשך סתרו בחי' העלם העצמות שלמעלה מבחי' אור כו'.

ועפ"ז יובן מש"א זה היום תחלת מעשיך, פי' תחלת מעשיך היינו עיקר הכוונה דתכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות הוא להמשיך גילוי אור אין א"ס למטה, וזה נשלם ע"י העבודה דנשמו' ישראל כנ"ל. וזהו זה היום דר"ה יום ברוא אדם הראשון הוא תחלת מעשיך שזהו עיקר הכוונה בברה"ע שממשיכים בחי' גילוי אוא"ס למטה כו'. וזהו זכרון ליום ראשון, יום ראשון הוא התחלת כל ההשתלשלות בחי' הרצון לעולמות בחי' הרצון הפשוט כו', ולהיות דבראש השנה ממשיכים בחי' הרצון למלוכה שזהו מבחי' עצמות אור אין סוף ב"ה, ה"ז זכרון ליום ראשון דבחי' רצון הנ"ל שהוא בחי' חיצוניות ואינו בערך בחי' העצמות, ע"כ צריכים ע"ז זכרון כו'. ומכל מקום נמשך הזכרון ע"ז דעל ידי הרצון למלוכה נמשך הרצון לעולמות ושיהי' בבחי' גילוי אור כו'. וזהו זה היום דר"ה יום ברוא אדה"ר הוא תחלת מעשיך עיקר הכוונה כו', דבכ"ה באלול נבה"ע הוא בחי' חיצוניות הרצון, אבל פנימיות הרצון הוא בנשמות ישראל וזה ממשיכים בר"ה והוא זכרון ליום ראשון בחי' הרצון שבעולמות ויהי' בגילוי כו'.

קיצור. נמצא יש ה' מדרי' בחי' רצון הפשוט, ובחי' גליף גליפו, והן בחי' יחידה וחי', כי ההשערה יש לה מ"מ שייכות אל העולמות, וג' מדרי' לאחר הצמצום והן נר"ן, וברוך שאמר הוא שיומשך מן העצמות להיות בחי' אמירה ורצון, כי עכשיו באתעדל"ת תלי' מילתא, והעיקר להמשיך בחי' פנימיות הרצון שעי"ז יהי' הגילוי למטה, וזה"ע המשכת הרצון למלוכה בר"ה, וע"ז הוא ירידת הנשמה להאיר חשך העולם ע"י העבודה בהתבוננות ואהוי"ר להאיר חשך הנה"ב. ובזה יובן מש"א זה היום דר"ה בריאת האדם תחלת מעשיך עיקר הכוונה, זכרון ליום ראשון הוא הרצון על העולמות.

בס"ד. יום ב' דר"ה. תער"ג
אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, ואי' בזהר בשושנים ששונים בהלכות, וצריך להבין מה שייך ענין ששונים בהלכות לאני לדודי כו'. גם מהו ענין הרועה בשושנים, דמרעה שייך גבי צאן כו'. ולהבין זה יש להקדים מה שנת' לעיל בה' מדרי' דברוך שאמר עד ברוך עושה בראשית שהן ה' מקיפים דנר"נ ח"י והו"ע בחי' הרצון פשוט והשערה בכח שבאור אין סוף שלפני הצמצום וג' מדרי' בי"ע הכללים שאחר הצמצום.
עב) והנה נגד ה' מדרי' הנ"ל דברוך שאמר אנו אומרים בברכת יוצר אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו אדון עוזינו כו', פי' אלקי עולם הוא מי שאמר והי' העולם בחי' עצמות א"ס בעל הרצון שלמע' מבחי' רצון, ולמעלה מבחי' אור בכלל כו'. דהנה מבואר במ"א דעצמות אין אנו יכולים לכנות בשום שם וכינוי ח"ו, כי כל שם הוא תואר דבר מה שמתאר את הדבר הנק' בהשם ההוא, וא"כ בהכרח שהמתואר הוא באיזה מציאות דבר בעצמו ששייך בו התפיסא וההגדרה באיזה דבר, דמשום זה אפשר לתארו, מה שבעצמות אינו שייך כל זה כו'. וגם שם מאור אינו שייך על העצמות, דשם מאור מורה שהעצם הוא בחי' אור בעצם מציאותו, רק שאינו אור בגילוי שזהו רק הארה לבד כ"א בחי' עצם כו', אבל בעצם מהותו הוא אור כו', ובעצמות אינו שייך לומר כן, דהגם שהאור נמשך ממנו אין העצמות בבחי' מאור כו'. ולכן המשל דאור השמש מהשמש אינו משל מכוון עדיין לאוא"ס, דהרי השמש הוא בבחי' מאור שזהו כל מהותו כו', והעצמות אינו בבחי' מאור כו', ואנו מכנים אותו ית' בשם מאור לפי שאין לנו שם אחר וכשאנו מדברים בענין האור אנו מכנים עצמותו ית' בשם מאור, אבל באמת אינו שייך בו ית' השם מאור כו' וכמ"ש במ"א באורך. ומה שאנו יכולים לכנות בעצמות הוא רק בשם בורא, דשם זה אינו כינוי ותואר, שאינו מתאר אותו ית' באיזה ענין פרטי כמו מאור וכה"ג, ואדרבה מורה שהוא ית' קדמון האמיתי, וע"כ לו ית' היכולת לברוא מאין ליש כו' ושהוא נמצא בבחי' מציאות בלתי נמצא כו'. וכמו שנת"ל פס"ט בשם האגה"ק דכח ההתהוות הוא בעצמות דוקא משום דמציאותו מעצמותו ע"כ בכחו ויכולתו להוות יש מאין כו', הרי דענין הבריאה וההתהוות מורה על קדמותו ית' שמציאותו מעצמותו כו', ומאחר שמציאותו מעצמותו הרי מציאותו ית' הוא בבלתי מציאות נמצא כו'. ולכן ההתהוות היא ג"כ באופן כזה שנתהווה יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה כמ"ש באגה"ק הנ"ל, וגם שהיש באמת אינו במציאות כלל, כי מציאות היש הוא התחדשות, וכל התחדשות הוא רק כח המחדש אותו ובלעדו לא יש ההתחדשות כלל וכמ"ש במ"א באורך, והרי מציאות היש הוא בדוגמא נמצא בבחי' בלתי מציאות נמצא (וזה מפלאי תמים דעים כל יכול ית' להוות דבר בדוגמת העצמות), וא"כ הרי ההתהוות מורה על אמיתת עצמותו ית'. וז"ע אלקי עולם שהוא ענין בורא עולם דבשם זה אנו יכולים לכנותו והוא המורה על אמיתת העצמות כו'. ומש"א ברחמיך הרבים י"ל שזהו בחי' האור והגילוי מן העצמות אך זהו בחי' עצמות האור שלמעלה עדיין מבחי' הרצון הפשוט כו', והוא האור כמו שהוא בבחי' א"ס ממש שאינו בו שום שם עדיין כו', וממילא אינו בבחי' מקיף ג"כ, שהרי הרצון הוא בבחי' מקיף עכ"פ לעולמות, משא"כ האור שבבחי' א"ס ממש אינו בבחי' מקיף ג"כ כו', רק הוא מקור כל המקיפים כו' דהמקיפים הן בבחי' התפשטות האור (דשם שייך שם רצון כו' וכמו שנת' לעיל פנ"ז) וה"ה נמשכים מן האור העצמי כו'. והענין הוא דהנה עצמות בעל הרצון אינו גם בבחי' מקור לרצון כו', והאור גם בחי' עצם האור ה"ה בבחי' מקור לרצון עכ"פ כו', וכמ"ש במ"א בענין אתה הוא הוי' לבדיך דהוא קאי על אור הא"ס בחי' עצם האור, ונק' הוא לפי שבו שייך בחי' העלם וגילוי כו' והיינו בחי' ההעלם של הגילוי כו', דבעצמות אינו שייך העלם וגילוי וע"כ נק' אתה שנמצא כמו שהוא בהעלמו כו', ובהאור שייך העלם וגילוי היינו שזהו בחי' העלם של הגילוי כו', הרי שהוא בחי' מקור עכ"פ כו'. וזהו דבחי' עצם האור הוא מקור כל המקיפים כו'. ואין זה סותר למשנת"ל פס"ט, דעם היות שהוא למעלה מבחי' רצון הפשוט, ואין לומר בו מה ששייך לומר בהרצון הפשוט כו', ומ"מ הוא בחי' מקור המקיפים כו', ועמשנת"ל פט"ז שזהו בחי' שרש ומקור דבחי' סוכ"ע כו'. וידוע די"ג ברוך דברוך שאמר הן בחי' יגת"ד שהן יגמה"ר ע"כ אומר במקור כל ההמשכות ברחמיך הרבים, ונודע ג"כ די"ג ברוך דברוך שאמר כולם הם בחי' מקיפים ויש בזה מקיפים דאור ישר (שהן מדרי' הנ"ל) ומקיפים דאו"ח כו', וברוך שמו הוא המקור הכולל כולם כו' וכמ"ש במ"א. וזהו ג"כ ענין ברחמיך הרבים בחי' מקור כל המקיפים שהוא בחי' רחמים פשוטים לגמרי שאין בזה התחלקות מדרי' כלל כו', ואח"כ נחלק לה' מדרי' נר"נ ח"י והמקיף הראשון מקיף דיחידה שהוא בחי' מקיף דרצון פשוט שאמר והי' העולם הנ"ל שהוא בחי' יחידה והו"ע רחם עלינו כו', דלהיותו בבחי' מקיף עכ"פ אומר ע"ז רחם עלינו כו'. והמדרי' הב' בחי' מקיף דחי' והוא אדון עוזינו שהרצון בא מהעלם אל הגילוי בבחי' השערה בכח שז"ע ברוך הוא כו', ונק' אדון עוזנו לפי שהמקיף דחי' יש לו שייכות אל הפנימי ונותן כח ועוז בהפנימי כו'. וכ"ז הוא באוא"ס שלפני הצמצום כו' (בחי' אצי' דכללות כו'). ואח"כ ג' מקיפים צור משגבינו מגן ישענו משגב בעדינו שהן מקיפים דנר"ן בחי' בי"ע הכללים כו', צור משגבינו בחי' מחה"ק דא"ק וכנודע דצור הוא ששרשי ההויות הן בו בהעלם כו', דכן הוא במדרי' שאחר הצמצום בבחי' מחה"ק דא"ק שהכל שם בבחי' העלם לגמרי (בבחי' העלם שאינו במציאות וכמ"ש במ"א) כו', מגן ישענו בחי' יצי' דכללות דמגן הוא שבא בבחי' גילוי, דז"ע שגבי אברהם כתיב אנכי מגן לך מגן אברהם כו'. ואברהם הוא בבחי' עקודים וכמ"ש בע"ח שער העקודים פ"א שז"ע ויעקוד את יצחק בנו כו', והיינו בחי' יצי' דכללות בחי' גילוי כו'. ומשגב בעדינו בחי' עשי' דכללות, דמש"א משגב בעדינו הוא ע"ש הפסוק ה' צבאות עמנו משגב לנו כו', והיינו שהוא עמנו בבחי' קירוב ממש בבחי' עשי' כו'.
קיצור. וכנגד זה יש ה' מדרי' ביוצ"א, אלקי עולם הוא בורא עולם דרק בזה יכולים לכנות בחי' העצמות שזה מורה שמציאותו מעצמותו ושהוא נמצא בבחי' בלתי מציאות נמצא, ברחמיך הרבים הוא בחי' אור הא"ס שלמע' מבחי' הרצון והוא מקור כל המקיפים, רחם עלינו בחי' הרצון פשוט שאמר וה"ע מקיף דיחידה, אדון עוזנו ההשערה בהרצון, מקיף דחי' שנותן עוז בהפנימי, צו"ר משגבנו מחה"ק דא"ק, מג"ן ישענו יצי' דכללות, משגב בעדנ"ו עשי' דכללות.
עג) ובפרטיות י"ל כל המדרי' האלו בבחי' מל' דאצי', דהנה ידוע בענין נעוץ תחלתן בסופן שיש נעיצת התחלה בסוף יותר מבראש המתפשט, והיינו דבחי' מל' שהיא סופא דכל דרגין דאצי' יש בה נעיצת התחלה יותר מבחכ' שהיא ראשית האצי' כו'. דהנה חכ' היא ראשית ההשתל' דההמשכה מהחכ' אל הבינה הוא בבחי' עו"ע כו' (והגם שנת"ל פמ"א ומ"ב דחו"ב הן אין ויש שהבינה אינה משיגה האין דחכ' כו', ונת' שם דעיקר הידיעה דחכ' הוא בבחי' ראי' ובבחי' התאמתות, וגם בבחי' נקודת ההשכלה דחכ' עם היות שהוא שכלי, מ"מ העיקר בזה הוא ההנחה בשכלו (דער לייג אין שכל), והוא בחי' האין דחכ' שאינו מושג בבינה כו'. מ"מ אצי' הבינה מהחכ' אינו בדרך יש מאין, שהרי באמת אין התהוות הבינה בעצם מהותה מן החכ', וכנודע שהבינה יש לה מקור מיוחד מכח המשכיל כמו החכ' כו', ולכן יש מי שהוא בעל השגה ואינו בעל הבנה, דעם היות שאין בכחו להמציא שכל חדש מ"מ בכחו להבין כל ענין שכלי בהשגה טובה, והעיקר בבחי' הרוחב היינו לפרט כל הפרטים שבנקודת ההשכלה שמקבל מזולתו כו', וגם לבוא על עומק הענין כו' וכמ"ש במ"א. וענין אצי' הבינה מהחכ' הוא רק התגלות לבד, והיינו ההשגה דבינה לא עצם הכח, דעצם הכח דבינה יש לו מקור מיוחד כנ"ל, רק השגה דבינה א"א להיות בלי נקודת החכ', וכמו שא"א להיות נהר בלא מעיין כו', והתהוות ההשגה הוא מהשכלי שבנקוד' ההשכלה שזהו בדרך עו"ע שהעילה מתלבשת בהעלול, שזהו ההפרש בין עילה ועלול ליש מאין, דיש מאין הרי האין המהווה את היש נשאר בהעלם, דהתהוות מציאות היש הוא ע"י שהאין מתעלם ומסתתר מהיש כו' כנודע, וכ"ש שאינו מתלבש ומתגלה בו כו'. ועם היות שנת' לעיל פנ"ג דהתחדשות דבר הוא ע"י התלבשות דוקא כו', הרי התלבשות זו אינה בבחי' התגלות כ"א בבחי' העלם דוקא כו', וההעלם הוא באופן כזה שאין האין נרגש כלל בהיש שבאם יהי' נרגש בו לא יהי' בבחי' מציאות יש כו'. ובעילה ועלול העילה מתלבשת ומתגלה בהעלול ועי"ז הוא דוקא התהוות העלול כו' וכמ"ש במ"א, ונת' בקצרה לעיל פ"מ. ובאופן כזה הוא ג"כ בחו"ב שהשכלי שבהנקודה מתלבש' ומתגלה בההשגה, שהרי זהו"ע ההשגה שמשיג את הנקודה כו', וההנחה שבנקודת ההשכלה שזהו האין שאינו מושג בבינה ה"ז בשתי פנים, או שלא מזה הוא התהוות ההשגה, והיינו דההשגה הוא מהשכלי שבהנקודה כנ"ל וההנחה נשארה בהעלם, והיינו שבעת ידיעת הענין מנקודת ההשכלה (מי ששייך לידיעה זו דנקודת ההשכלה דחכ' כו'), עיקרה של הידיעה הוא בבחי' הנחה, וכאשר בא לידי השגה נשארה ההנחה בהעלם ומה שבא לידי גילוי בההשגה הוא השכלי שבהנקודה כו'. או לפעמים כשהתהוות ההשגה היא מההנחה שבנקודת ההשכלה, הוא שע"י הרגש ההנחה בא לידי השגה פנימית בהענין, והיינו כאשר בא אל נקודת ההשכלה וההנחה (אז ער טראגט זעך צו וויא האט זעך בא עם גילייגט דער ענין בעת שנפל לו המצאת הענין), הרי בא על עומק הענין בהשגה פנימיות יותר כו'. שזהו כדוגמת יש מאין שהרי ההנחה בעצם אינה באה בההשגה שהרי הוא למע' מהשגה רק מה שבכח ההנחה בא לידי השגה כו', ואין זה כמו בהשכלי שבהנקודה שהשכלי ממש בא בההשגה, משא"כ בההנחה שזהו רק מה שע"י הרגש ההשגה בא לידי השגה גדולה כו', ה"ז כדוגמת יש מאין כו', ומ"מ הנה זהו דוקא ע"י הרגש ההנחה ועי"ז דוקא נמצא הבנת והשגת הענין כו', והשגה הזאת היא בעומק הענין ופנימיותו כו'. א"כ הרי ג"ז אינו כמו יש מאין דשם הרי אין האין נרגש כלל בהיש, וכאן אם לא יהי' הרגש ההנחה לא יהי' מזה שום התחדשות בהשגה כ"א ע"י הרגש ההנחה כו', א"כ א"ז כמו יש מאין ממש כו'. והדוגמא מזה בבחי' חו"ב שאין זה בבחי' יש מאין כו', ומה שחו"ב נק' אין ויש היינו בבחי' הרוחניות שהבינה נק' יש רוחני לא יש ממש (וגם החכ' אינו בבחי' אין ממש היינו כמו השכלי שבהנקודה עד"מ), ומה שנת' במ"א שהחכ' היא בחי' אין ממש ובינה בבחי' יש (עמ"ש בסי' ד"ה מזמור לתודה), ר"ל שהאין דחכ' הוא בחי' האין של היש האמיתי (וכמו בחי' הראי' וכמו עד"מ בחי' ההנחה כו'), ובבינה מאיר האין של היש הנאצל כו' ועמשנת"ל פמ"ב). וכן הוא בכל הע"ס שהן בבחי' עו"ע שהו"ע השתל' הספי' בספי' עצמן כו'. וזהו עד המל' ומן המל' התהוות בי"ע הוא בבחי' יש מאין ממש שהאין מהווה ממש את היש בבחי' התחדשות דבר והוא בבחי' העלם לגמרי מן היש כו', דכח זה לא יש בבחי' החכמה ראשית האצי' (שגם ההתהוות מהחכ' שבדוגמת יש מאין אינו בבחי' יש מאין ממש כו' כנ"ל), כ"א בבחי' הכתר שמהווה את החכ' מאין ליש וכמ"ש והחכ' מאין תמצא כו' (וג"ז רק בחי' יש נאצל כו'), וכח זה יש גם בבחי' מל' להוות יש מאין דבי"ע כו', דבאמת הרי הכח הזה הוא מעצמות א"ס וכמשנת"ל דהוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא כו'.
קיצור. וי"ל ה' מדרי' הנ"ל בבחי' מל', דהנה נתב"ס בבחי' מל' יותר מבחכ', דחו"ב הן עו"ע, דהתגלות הבינה הוא ע"י החכ', ונקודת ההשכלה דחכ' מושגת בבינה, שז"ע עו"ע, וההנחה שכלית היא למע' מהשגה ונעלם ממנה, או שבסיבת זה בא להשגה פנימיות יותר, והוא ע"י הרגש ההנחה אם שאינה מושגת, ויש מאין הוא שנעלם האין לגמרי ואינו מורגש כלל, וכן כל הע"ס הן בבחי' עו"ע, אבל מל' מהווה מאין ליש ממש, וכח זה הוא מבחי' הכתר ומבחי' עצמות א"ס.
עד) וזהו נעוץ תחלתן בסופן, פי' תחלה הוא בחי' א"ס קדמון לכל הקדומים שאין לו תחלה ואין לו תכלה, ומה שאנו קוראין אותו תחלה אין זה שהוא בבחי' תחלה וראשית להגילוים והדברים שנתהוו כו', כ"א ע"ש שהוא תחלת הכל, וכמו שנק' סבה הראשונה (ולא שזהו בבחי' סיבה ומסובב כו'), וכמ"ש הרמב"ם דמאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים כו'. וכוונת נעיצת התחלה הוא בסוף דוקא דבבחי' מל' דוקא יש כח העצמות כו', דבחי' המל' מושרשת בעצמות א"ס ב"ה שז"ע מלך יחיד בחי' המל' כמו שכלולה במקורה ושרשה בחי' יחיד כו'. והו"ע המלך הקדוש שקדוש ומובדל בעצם כו', ועז"א אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא דהיינו מלך בלא עם שא"צ לעם כו' (שהכל צריכים אליו והוא אינו צריך להם כו'), והוא בבחי' התנשאות עצמי שמצד עצמו כו'. ובשרש הראשון י"ל שזהו בחי' שמו הכלול בעצמותו דהוא ושמו אחד כו' וכמ"ש השל"ה דהוא שמו ושמו הוא כו'. וי"ל שזהו בחי' היכולת שבעצמות שמיוחד ממש בעצמותו ית', וזהו בחי' המל' הכלולה בעצמותו ית', וכמ"ש בע"ח שער א"א פ"ב דבחי' המל' שרשה למע' מכל הספי' והיינו ברדל"א, כמו"כ בשרש כל השרשים בחי' המל' דוקא מושרשת בעצמו' א"ס ב"ה (וזהו דר"ה שממשיכים אז מחדש בחי' הרצון למלוכה והרצון לעולמות כו' וכמשנת"ל פע"א, ה"ז נק' יום הזכרון וכמו זכרון ליום ראשון כו', דזכרון שייך על דבר שאינו תופס מקום כו', והיינו לפי שההמשכה היא מבחי' עצמות א"ס שלמע' מכל הגילוים כו', וממשיכים זה ע"י הקבעומ"ש דראש השנה דע"י שנשמות ישראל נותנים עצמן בכל פנימיות נפשם לעצמות א"ס ב"ה ומקבלים עליהם מלכותו ברצון, עי"ז ממשיכים מעצמות להיות רצון למלוכה כו'), ובחי' מל' דאצי' יש בה כח העצמות שז"ע כח ההתהוות שבמל' והו"ע אלקי עולם כו'. ומה שא' ברחמיך הרבים י"ל דהנה ידוע דבבחי' שמו יש ב' אופנים, הא' כמו שכלול בעצמותו והב' כמו שהוא בהמשכה והתגלות כו' (והוא בחי' עצם האור כו'), וכמ"ש בסי' שער יוה"כ בענין קדוש ונורא שמך דענין נורא הוא בבחי' התגלות השם כו', וכמו"כ במל' שיש בה כח העצמות שזהו בחי' שמו הכלול בעצמותו יש בה כמו"כ בחי' התגלות השם כו'. וי"ל דהכל הוא מה ששייך להתהוות, דכח העצמות הוא בהעלם והתגלות השם הוא שבא בגילוי להוות כו', והכל הוא שכלול בעצמותו עדיין קודם שבא גם בבחי' רצון להוות כו'. וי"ל דמדרי' הא' היא ע"ד מ"ש בבה"ז בלק ד"ה כי מראש צורים בענין אושיט פסיעה לבר שזהו שרש אותיות הדבור שבמל' דתבונה הנק' מחשבת שכל כו' וע"ש שכ' כי הוי"ו הוא בחי' ז"א כו', והפסיעה לבר דאושיט חוץ לעצמותו שרשו ג"כ מבחי' בינה כו', והיינו רק שמתהווה שרש ומקור למציאות האותיות של הדבור, אך עדיין הוא בבחי' התכללות כו', כי בחי' ז"א שכלול באימא נק' מדות שבשכל כידוע, ובחי' פסיעה לבר מעצמותו הוא בחי' מחשבת שכל כו' עכ"ל. ומדרי' הב' הוא כמו שהמל' הוא בתוך הז"א בחי' כח הגילוי כו' וכמשית"ל פ', ועמ"ש במ"א בד"ה כי תבואו כו' ושבתה הארץ דמחשבת שכל הגם שיש שם אותיות ה"ה מקושרים עדיין בהתרחבות ההשכלה כו', אבל כשחושב אותיות אדון עולם במיעוט ההשכלה ה"ז בחי' דבור שבמח' כו'. וענין רחם עלינו שזהו בחי' מקיף דיחידה י"ל שזהו בחי' כתר מל' דאיהו כתר עליון כו', והנה כתר מל' י"ל שזהו בחי' אני שבאין דאני הוא בחי' עצמות אוא"ס וכמ"ש אני הוי' דפי' אני הוא עצומ"ה הנושא ע"ע שם העצם דש' הוי', ובחי' מל' הוא בחי' האין המהווה יש דבי"ע, ואני שבאין הוא בחי' אוא"ס שבמל' והו"ע רוממות הטבע. דטבע הוא מל' טבעו בי"ס דהיינו שהאלקות נעלם ונסתר כו', אך רוממות הטבע הוא שהאלקות נראה ונגלה כו', והן הניסים המלובשים בדרכי הטבע שנמשכים מבחי' רוממות הא"ס שלמע' מטבע העולמו', ולכן הנס בעצם הוא למע' מהטבע רק שמלובש בטבע להיות שזהו מבחי' אני שבאין דמל' כו', וז"ע כתר מל' בחי' רוממות הא"ס שבמל' כו'. וידוע דהרחמים הוא מן הרוממות דוקא דמי שהוא מרומם יותר יש בו ענין הרחמים יותר, כי רחמים הוא על השפל, וע"כ נמצא הרחמים במרומם דוקא מפני שהכל שפלים נגדו ורואה שפלותם, וכמו המלך נמצא בו הרחמים יותר כו', וכמ"ש במ"א באורך. וז"ע רחם עלינו בחי' הרחמים הנמשכים מבחי' רוממות האוא"ס שבמל' כו', וכן ע"י ההתבוננות ברוממות הא"ס שע"י הנסים שהן רוממות הטבע נראה וניכר רוממות הא"ס כו', תפול השפלות בלב האדם ויעורר על עצמו רחמים רבים על מה שהוא רחוק כ"כ, ולפ"ע הרגש הרוממות כך ערך השפלות כו' וז"ע רחם עלינו כו'. ומזה נמשך אור מקיף על נפשו דהיינו אחר שמצד השפלות והריחוק לא יוכל אור האלקי להתגלות בו בבחי' או"פ יבוא עליו בבחי' או"מ כו'. וז"ע אדון עוזנו שע"י התעוררו' רחמים על נפשו נמשך בחי' הרחמים שלמע' שמבחי' רוממות הא"ס שבמל' נמשך על נפש האדם להיות שורה עליו בבחי' או"מ על נפשו כו', וזה"ע אדון עוזנו שהאו"מ הנמשך על נפשו נותן לו כח ועוז לצאת מן השפלות והריחוק וכמשי"ת.
קיצור. וזהו נתב"ס, תחלה היינו בחי' עצמות שהוא תחלת הכל, ומל' מושרשת בעצמות, והוא בחי' שמו הכלול בעצמותו, והוא בחי' היכולת, ויש כח העצמות במל' וז"ע אלקי עולם, והנה בשמו העצמי יש בחי' התכללות והתגלות, שמך קדוש ונורא שמך, וי"ל דכמו"כ במל', והוא כמו שכלולה בבינה, וכמו שהיא בחי' כח הגילוי דז"א, ובחי' ההתגלות זה ברחמיך הרבים, ורחם עלינו כתר מל' בחי' אני שבאין, רוממות הטבע, דרחמים הוא מן הרוממות, ונמשך מזה או"מ על האדם וז"ע אדון עוזנו.
עה) ולהבין ענין אדון עוזנו, הנה במאו"א אות א' סעי' י"ב כ' אדון נק' המל' כשיש לה סימני דכורא והיינו כשמתמלאה ש' אד' במלואה ביום שבת אזי נק' אדון זכר (וזה שבשבת אומרים אל אדון כו' וכמ"ש בפרע"ח) וכן ש' ב"ן וט' אותיו' גימ' אדון, וע"ש סעי' ק"ב שכמו"כ אני הוא גימ' הנ"ל. ובקה"י כ' אדון גימ' אני כו' (והיינו בחי' אני שבאין בחי' רוממות הא"ס שבמל' שנעשה אדון עוזנו כו'). וענין סימני דכורא יובן עפמ"ש בזח"א דרמ"ו ע"א דעלמא עילאה שהיא בינה היא עלמא דדכורא דאף שהבינה מקבל מהחכ' מ"מ היא בבחי' דכר, וכמ"ש בזהר שם דכיון דסלקא מלה מכנס"י ולעילא כולה הוא דכר כו', דלמעלה מהמל' הכל הוא בבחי' דכורא כו'. והוא להיות דאבא עילאה מקננא באצי' לכן כללות האצי' הוא בחי' דכר, ובפרט בינה דאו"א הן תרין ריעין דלא מתפרשין כו' (והגם דאבא יסד ברתא ה"ז רק בחי' יסד דעצם שרשה הוא מבחי' אבא אבל בהתגלו' מקבלת מבינה וז"א כו'). ולהבין זה ע"ד החסידות הענין הוא דהנה אמרז"ל לא זז מחבבה עד שקראה בתי אחותי אמי כו', דבת הוא בחי' מקבל והיא בחי' המל' שמקבלת מז"א, משא"כ אם היא אדרבה שמברכת לבנה כו'. ובעבודה בחי' בת הוא שאין לו כח לעורר האהבה והתשוקה בנפשו מפני חלישות הנפש שאינו יכול לצאת מנרתק הגוף והנה"ב להתעורר באהוי"ר ולהיות בבחי' רצוא לאלקות כו', וכמ"ש אני הוי' לא שניתי ואתם בנ"י לא כליתם שהנביא מתמה עצמו שמההתבוננות דאני הוי' לא שניתי הי' צ"ל כלות הנפש, ואתם בני יעקב לא כליתם כו'. והסיבה לזה הוא מפני שהם בני יעקב וכמ"ש עקוב הלב מכל, פי' עקוב אנוש וחלוש שהוא חלישות כח הנפש שאין בכחו לצאת כו', וסיבת החלישות הוא כמ"ש כשל בעוני כחי שע"י העוונות נכשל ונחלש כח הנפש כו', דכשם שלגבי מעלה ארז"ל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח כו' ולהיפך מתישין כו', כמו"כ הוא בנפש שע"י העון נחלש כח הנפש כו', וענין החלישות הוא שכחות הנה"א נחלשים שאינו כלי לקבל אור אלקי, וכ"ש שאין בו כח לצאת מחומריו' הנה"ב ובפרט להתגבר עליהם כו', ולא עוונות ממש אלא ע"י עיוות ועיקום שמעקם דרכו ונמשך אחר חומריות הגוף ונה"ב ה"ז מחליש כח הנה"א, וכמא' תוקפא דגופא חולשא דנשמתא כו', ומיצר ומגביל את הנפש שהכחות שלה מתעלמים שז"ע חלישות הכחות כו', והו"ע טמטום המוח והלב כו', ומלביש את הנפש עד שמורידה לימשך אחריה ואינה יכולה לעלות ולצאת ממנה כו' והו"ע גלות הנפש כו'. וכידוע בב' מיני התלבשות, הא' שהמלובש מושל וכמו בהתלבשות הנפש בגוף כו', והב' שהמלביש מושל וכמו בענין הגלגולים ר"ל שהבהמה מושכת את נפש האדם בכל החומריות שלה ואינו יכול לעזור א"ע כו' וכמ"ש במ"א. וכן הוא בהתלבשות הנפש האלקית בנפש הבהמית הנה כאשר הכחות דנה"א הן בהתגלות בנפש הבהמית הרי הנפש האלקית מושל ושולט על הנפש הבהמית כו', וכאשר יש ח"ו התגברות מהנפש הבהמית הרי היא מושלת עליו ואינו יכול לצאת כו', רק להיות דהתלבשות זאת בנפש הבהמית שבאדם שמוכנת עכ"פ לקבל צורת נפש האדם היינו הנה"א כו', ע"כ גם כשהיא בגלות ר"ל יש לו עצה ותקוה כו', משום דמ"מ אינה בבחי' התעלמות לגמרי כמו בגלגול, וגם המלביש הוא בצורת אדם עכ"פ (הגם שבצד א' יש בזה גרעון שהרי הוא מסתיר על הנפש האלקית, משא"כ בגלגולים הוא רק מה שגוף הבהמה אינו מוכן לקבל צורת הנפש דהתעלמות הנפש הוא מצ"ע כו'. מ"מ יש בזה מעלה מה שהנפש הבהמית מוכן כו' שאין ההתעלמות כ"כ, ויש מקום שיתגלה בו כחות הנפש האלקית כו', ולכן אנו רואין שגם במרוחקים ר"ל הנה לפעמים יש בהם תנועות טובות תנועות דיר"ש כו', והיינו מפני שמ"מ אין הכחות דנפש האלקית מתעלמים לגמרי ח"ו), וע"כ הן מצד המלובש והן מצד המלביש יש עצה כו' והעצה היא תורה שלזה ניתנה תורה לישראל, שהתורה נק' עוז שהיא הנותנת כח ועוז לנפש האלקית להתגבר בעצמו בכחותיו להיות כלי לאור אלקי בהשגה אלקית והתעוררות אלקי כו', שכ"ז יש בנפש האלקית בעצם והתו' נותנת כח להתגבר בעצמם כו', וגם להתגבר על חומריות הגוף ונפש הבהמית וגסותן לצאת ממסגר אסיר כו'. וזהו בחי' בת בחי' מקבל והיינו שאין לו כח להתעורר באהבה ויראה מעצמו רק ע"י התורה, ועז"נ שמעי בת וראי כו' ושכחי עמך ובית אביך כו', דבכדי שאור התורה יפעול בו צריך ג"כ להיות איזה הכנה לזה, והו"ע שכחי עמך ובית אביך, עמך ובית אביך הו"ע הרגילות שלו מה שהורגל בהענינים החומרים ונמשך אחריהם כו', צ"ל עכ"פ שכחי עמך כו' והו"ע תשובה תתאה שישנה דרכו בהדברים בפועל עכ"פ ויגדיר א"ע שלא להיות בהתפשטות החומריות, דהיינו שבפועל עכ"פ לא יניח את הנה"ב להתפשט כו', והעיקר לכפות עצמו בההטבעה חומריות שמורגל בהם וחושב שהן דברים מוכרחים וא"א בלעדם ואינו חושב בתיקונם כלל, ובאמת המה עיקר המונעים שאינם מניחים התגלות הכחות דנפש האלקית, וצ"ל הכפי' בפו"מ בההטבעה החומריות ועי"ז הוא כלי עכ"פ שיפעול בו אור התורה לעשות ישועות בנפשו כו'.
וע"פ הנ"ל יובן מ"ש הרועה בשושנים, דהנה מ"ש אני לדודי ודודי לי זהו העבודה דבאתעדל"ת אתעדל"ע והיינו העבודה בהכחות גלוים שבנפש המלובשים בגוף ונה"ב כו', דפעם כתיב דודי לי ואני לו בבחי' אתעדל"ע אתעדל"ת שבנפש זהו בבחי' מקיפים שבנפש כו', ומ"ש אני לדודי כו' זהו בכחות פנימים שבנפש כו', ובכדי להיות אתערותא דלתתא עז"א הרועה בשושנים ששונים הלכות דתורה נותנת כח ע"ז להיות אתערותא דלתתא דה' עוז לעמו יתן שיוכל לעלות כו'. אמנם מ"ש הרועה כו' הוא כדאי' במדרש אני לו לצאן והוא לי לרועה, ומבו' במ"א שז"ע בחי' רעו"ד שלמעלה מטו"ד שהקב"ה רועה אותנו במדרי' זו שנותנים מלמע' כו', וזה נמשך ג"כ ע"י התורה. דהנה התורה נדרשת בי"ג מדות שהן י"ג מדה"ר וע"כ בה וע"י מאיר בנפש בחי' המקיפים דנפש שז"ע רעו"ד כו', ובכדי שיפעול אור התורה בנפשו זהו ע"י ההכנה דשכחי עמך ובית אביך כו' כנ"ל, וז"ע אני לדודי דקאי על חדש אלול וידוע דאלול הוא בחי' תשובה תתאה שז"ע שכחי עמך כו', ועי"ז אח"כ בר"ה ויו"כ באים לבחי' תשובה עילאה כו'. וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים דבכדי להיות אני לדודי בבחי' אתערותא דלתתא זהו ע"י ששונים בהלכות כו', וגם בכח התורה לבוא עי"ז לבחי' רעותא דלבא כו'. וזהו אני לדודי בחדש אלול בבחי' שכחי עמך כו', ועי"ז רועה אותנו בשושנים בכח התורה לבוא לבחי' תשובה עילאה כו'.
קיצור. וביאור ענין אדון עוזנו, אדון ל' דכורא, ויקדים ענין בתי בחי' מקבל, והיינו שאין בו כח לעורר את האהבה מפני חלישות הנה"א בהתגברות החומריות שאין בו כח לצאת ולהתגבר, והו"ע גלות הנפש, וע"ד ענין הגלגולים ר"ל, מ"מ להיות שהנה"ב מוכן בצורת אדם יכול להיות התגלות והתגברות הנה"א (והגרעון בזה שמסתיר, והמעלה שיכול להיות התגלות) והוא ע"י התורה בחי' עוז ותושי', וז"ע בת שאין היציאה בכח עצמו כ"א ע"י התורה, ותחלה צ"ל שכחי עמך בחי' תשו"ת, והוא הכפי' בהדברים שמורגל בהם. ובזה יובן אני לדודי שזהו אתעדל"ת, והוא ע"י הרועה בשושנים תורה, ופי' הרועה שבא גם לבחי' רעו"ד והיא תשו"ע דר"ה ויו"כ, ותחלה צ"ל שכחי עמך באלול.

המשך תער"ב - סיום ד"ה זה היום תחלת מעשיך, ותחילת ד"ה אני לדודי - תער"ג

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה